Page 42 - 70 שנות הגנה אוירית
P. 42
בתקופת
המנ"מים (מרכזי נ.מ.) אשר ריכזו את רשתות הגיוס של גדודי
המילואיםשלמערךהנ.מ.,והיואחראיםלאספקתשירותיימ"חים, שלישות ואפסנאות לאותם גדודים.
לאחר מלחמת ההתשה הוקמו ארבעה מנ"מים אזורים: צפון (168 ), מרכז (167 ), נגב (169), וסיני (170 ). הניסיון שנרכש במהלך מלחמת יום הכיפורים הוביל למסקנה, כי לא ניתן לרכז במטה חיל האוויר בת"א את הפיקוד על גדודי תותחי הנ"מ ויחידות הטילים
(עד זמן לא רב לפני אותה תקופה, עבר הנ"מ תהפוכות ארגוניות לא מעטות ומשך שנים סבל מבעיות זהות כתוצאה מן הפיצול בין חיל התותחנים לחיל האוויר). לפיכך, חולקו הגדודים ויחידות הטילים לאזורי פיקוד, אשר כל אחד מהם היה נתון לפיקודה של מפקדת כוחות אזורית, האגד. האגדים החדשים קיבלו אחריות שלישותית,
הדרכתית ומבצעית לכל הכוחות הסדירים הכפופים להם לבין
מפקדת כוחות הנ.מ. ומפקדת הפיקוד הצה"לי של אותו אזור.
נעוצים
'אגד',
הקרויה
שורשי המסגרת הארגונית
פרק 3
ב-10 בינואר 1950 הוקם פיקוד הנ"מ, שנקרא פיקוד א"א (אנטי אווירי) שהיה גוף עצמאי במטכ"ל בפיקודו של בוריס סניור, אחד
מטייסי חיל האוויר הראשונים, שקודם לדרגת אלוף משנה. פיקוד הנ"מ העצמאי היה כפוף ישירות לסגן הרמטכ"ל מרדכי
מקלף, והיה מעין חיל בפני עצמו. קמו בו מספר גדודים שכללו גם
תותחים שנרכשו וגם תותחי שלל שונים. המערך כלל גם את רשת המצפים הארצית (צופי אויר לגילוי
מטוסים), תחנות מכ"ם ואת אנשי ההגנה האזרחית (הג"א). בחודש מאי אותה שנה, הוכפף אליו מבצעית גם גף הבקרה שהיה אחראי על עיבוד נתוני הגילוי, ולימים היה ליב"מ (יחידת הבקרה המרכזית),
כאשר חילית היה שייך לחיל האוויר. פיקוד הנ"מ העצמאי הנ"ל החזיק בפועל מעמד רק זמן קצר
בלבד, פחות משנה, כשמערך הבקרה עבר לפיקודו של חיל האוויר. במקביל, המשיכו חיילי הנ"מ להשתייך חילית לחיל התותחנים
ומבצעית למקום אליו הוכפפו ובו שרתו. היחידות שהגנו על בסיסי חיל האוויר שויכו לחיל האוויר ואלו ששרתו במסגרת הפיקודים
האזוריים הצה"ליים, שויכו לחטיבות עליהן הגנו בפועל. בשנת 1953 התמנהקציןתותחנינ"מבדרגתסא"ל(יואל פראנק-פארן), שישב במפקדת חיל האוויר במחלקת אויר, ונקרא
קצין תמ"ח (קצין תותחנים חילי) שתפקידו היה לייעץ לחיל האוויר בענייני הנ"מ.
כתוצאה מכך פיקד חיל האוויר על הנ"מ שהגן על בסיסיו,
מבחינה מבצעית, כיוון שהיה אחראי על ההגנה האווירית, היה האחראי על הבקרה, והיה זקוק לאנשי נ"מ שיגנו עליו גם מפני
תקיפות אוויריות וגם מפני תקיפות קרקעיות. חיל התותחנים היה מופקד על גיוסם של לוחמי הנ"מ, אימונם, הדרכתם, הכשרתם וארגונם, כמו גם על שיבוצם של המפקדים
וגיבושה והטמעתה של תורת הלחימה. במקביל היו יחידות נ"מ במילואים שאורגנו במסגרת פיקודי
צה"ל האזוריים והוכפפו להם. השייכות החיילית של אנשי הנ"מ הייתה
לחיל התותחנים. הם לבשו את המדים הירוקים וחבשו את כומתת החיל השחורה בעלת סמל התותחנים עם הרקע האדום,
וענדו את תג העטלף, שהוא סמל הנ"מ. איש הנ"מ הבכיר ביותר, קצין התמ"ח, היה לבוש באותו אופן אך עם תג מפקדת חיל האוויר...
הוא שנאמר, בעיות זהות... לאחר בחינת אינספור רעיונות, וניהול
דיונים ומאבקים מתישים, שנמשכו יותר
מ-20 שנים, הגיעו סוף סוף, לקראת סוף
שנות השישים, כל הנוגעים בדבר למסקנה כי יש צורך בשליטה מרכזית אחת על יחידות הבקרה האוויריות, טילי ה'הוק' (שלקראת
קליטתם היו אחד הזרזים המשמעותיים בקבלת ההחלטה בדבר העברת מערך הנ"מ
לידי חיל האוויר), תותחי הנ"מ והמטוסים.
לצרכי הגדוד, משום שהיה ברור לו כי דרך תנאי השירות תגבר גם המוטיבציה. לשם כך נעזר לא מעט באנשי המילואים. בתחילה
נבנתה האפסנאות הטכנית ולאחריה בונקר התחמושת. נבנו מפקדת הגדוד, מגורי הקצינים, חדר האוכל והמטבח. בהמשך נבנו מגורי
הבנות, אפסנאות, האנגר, מגורי קבע ומשרד רכב. מים זורמים עדיין לא היו בגדוד ואלו הובאו לקלע בג'ריקנים ובעוקבים.
במקביל, המשיך המג"ד בניסיונותיו לשלב את הגדוד במשימות האוגדה והחטיבות שישבו ברמה. משימה שהייתה עדיין קשה
כיוון שרוב גורמי הפיקוד בצבא לא נטו עדיין להעניק לנ"מ את ההערכה המבצעית הראויה לשם שיבוצם במשימות מעבר לייעודם המקצועי. את מקומו במערך הלוחם של צה"ל, עתיד הנ"מ הטקטי לרכוש בזכות, ולא בחסד בעתיד הלא רחוק כאשר תפרוץ מלחמת
לבנון הראשונה - של"ג.
רציונל הקמת האגדים
הוקים בצפון
40
