Page 44 - Demo
P. 44
כשהגעתי לכיתה א' כבר הכרתי את כל אותיות הא-ב, הן בכתב היומיומי הרגיל והן בכתב חצי קולמוס.
בית הספר שבו למדתי היה לבנות בלבד. המשמעת היתה נוקשה. כשהמורה נכנס/ה לכיתה היינו מקבלות את פניו בקימה זקופה. כך נהגנו גם כשקבלנו רשות לענות על שאלה של המורה.
הפניה אל המורה היתה בגוף שלישי ומעולם לא פנינו אל המורה בשמו/ה הפרטי.
יום הלימודים החל במסדר בו השתתפו כל כיתות בית הספר ונערך בחצר בית הספר. כל כיתה בתורה היתה אחראית על תיכנון וניהול המסדר במשך שבוע ימים. המסדר החל בקריאת הפרק היומי מספר תהילים . כך למשל ביום ראשון כלל הפרק היומי את הפסוקים שלהלן:
"מי־ַי ֲע ֶ֥לה ְב ַהר ְי ֹה ָ֑וה וּמי ָ֝יקוּם ב ְמֶ֥קוֹם ׇקְדשוֹ׃ ְנ ֶ֥קי ַכַַּ֗פים וּ ַבר ל ֶ֥בב ֲא ֶׁ֤שר לֹא נ ָׂ֣שא ַל ָׂ֣שְוא ַנ ְפ ָ֑שי ְו ֹ֖לֹא נ ְש ַָׂ֣בע ְלמְרמה׃ י ָׂ֣שא ְְ֭ברכה ֵמ ֵָׂ֣את ְי ֹה ָ֑וה ָ֝וּ ְצד ַּ֗קה ֵמ ֱאלֹ ֵֶ֥הי י ְשעוֹ" (תהילים כ"ד, ג- ה).
המסדר כלל, בנוסף, התייחסות לאירועים חשובים של אותו זמן, כמו חגים וימי זיכרון או אירועים אחרים שהיתה להם חשיבות ציבורית כלשהי.
באחד הימים נכנסה לכיתה נערה שנראתה מעט מבוישת. לראשה היתה מטפחת מתוחה. היא לא דיברה עברית ובקושי יצרה קשר עם מישהי מבנות הכיתה. למיטב זיכרוני, המורה לא הקדישה לה תשומת לב כלשהי. באיזה שהוא שלב, מישהו לחש שהיא "משם". מילים שנלחשו מפה לאוזן. אנו בנות הכיתה בכלל לא הבנו על מה מדובר. רק מאוחר יותר, השיח על השואה נעשה יותר ויותר לגיטימי. ההתייחסות היתה קשה, מזלזלת, ביקורתית. "איך זה שהם הלכו
כצאן לטבח", "מדוע לא התנגדו", ביטויים שהיה בהם מהעוקצנות והיהירות של צבר מצוי.
45
