Page 184 - Demo
P. 184
העונש של אדם שאינו עובד על עצמו הוא ‘השמן לב העם הזה ואזניו הכבד’ – מידה כנגד מידה.
[זה לא עונש זה טבעי?] כל עונש הוא טבעי, כי האלוקי הוא בתוכנו. אם התרחקת מדרכי הטבע, אז הטבע מיניה וביה. האלוקים הוא בתוכי.
כאן הרמח”ל מביא משל מהמבוך: ‘כבושים תחת יצרם’ הכוונה לאנשים שנתנו לגוף לשלוט על מה שהם עושים. למשל, אדם שאינו אוכל בגלל הרעב אלא משום שהוא טוב לב עם גופו, זהו האדם שיצא ממאסר היצר. טבעי שירגיש את הצורך של הגוף לאכול, אבל הוא אינו מרגיש רעב, אלא
הוא יודע שהוא רעב, שהגוף דורש אוכל.
השאלה היא האם אנו שייכים בתחושות וברגשות לגירויים, והשכל מקבל פקודה מהבטן, ואז הוא מבין מה שנמסר לו ומציית? כלומר האם האדם מחכה שהשכן יגיד שהוא במצוקה, ואז הוא עוזר לו? או שאתה מאבחן שהוא במצוקה וניגש לעזור לו? האדם השני הוא החופשי. האדם צריך לחשוב על השכל, שלא יחכה לגירוי אלא ידע מתי צריך לתת לגוף את
הצרכים שלו.
הרב מביא דוגמא מזה שמישהו אמר לו שהטלוויזיה מקלקלת את האדם, והוא ענה לו: מה פתאום, הרי היא רק קופסה! האדם שרואה טלוויזיה הוא המקולקל, כי הוא הדליק אותה והוא צופה בה. מי שמביט באישה לא צנועה הוא המלוכלך, שהרי בחר להסתכל בה. היא לא אשמה שהיא נמצאת שם. מי שנכשל הוא האשם. האם במערכת המוסרית שלו האדם שייך לעולם החוכמה והטוב והערכים הטובים? האם אותם הוא רואה? את האחרים הוא לא רואה, או שכאשר הוא נפגש בהם הוא מתמלא בשאט
נפש?
מסילת ישרים
184
