Page 67 - Demo
P. 67
פרק א
כשהם דבוקים לגמרי זה נקרא לבד. היה זה חיבור גמור בשני חלקי האדם, האיש והאשה, הם היו בחיבור גמור. הצד הנשי שבנו הוא המקבל, והצד הגברי הוא הנותן. הם היו דבוקים בצורה שלא היתה בחירה חופשית. וזהו
“לא טוב היות האדם לבדו”.
ה’ ברא הרבה דברים טובים. אבל יש דבר אחד שהוא לא גילה ברצונו – החופש. הוא הכריח את החתול להיות חתול, והוא רוצה לגלות את החופש. הטוב שהוא מגלה בבריות זהו טובתם, ואילו החופש הוא הטוב שלו. לכן
הוא מפריד את האיש מהאישה, ומכאן הם בעלי בחירה חופשית.
החופש הוא התחושה עוד הסבר: הטוב שאנחנו מקבלים, המרכזית בחיים שלנו, ולכן אנחנו לא מרוצים ממנו. כשאדם מקבל אנו שונאים להיות 'חייבים' מתנה, אם הוא בן אדם הוא לא מחבב למי שנותן לנו משהו. את הסיטואציה. זו הגדרת משלי: “שונא מתנות יחיה”. יש לכך סיבה פנימית: כשאנו רואים רשע וטוב לו, זה לא נעים לנו! מה אכפת לנו שטוב לרשע? אנו רוצים צדק, אנחנו לא יכולים לסבול טוב לא צודק. טוב שאינו מגיע לי, שאינו בחופש, אינו צודק ואני שונא אותו. אדם לא מסכים להושיט יד בקבצנות. הוא מתבייש שנותנים לו, כי הוא נברא מתוך האלוקי ואינו יכול לסבול שאין לו חופש, שאין לו זכות ויש לו חובה. זו המציאות ‘שלי’, כי פעלתי שהיא תהיה בזכות. ‘רשע וטוב
לו’ זה מקומם כי לא מגיע לו, וכן צדיק ורע לו.
מצד אחד נבראנו וקיבלנו חיים, ומצד שני קיבלנו יכולת לומר לקב”ה – לא! האדם יכול להתאבד. האדם קיבל את החיים בכפייה (הצד הנשי), ואחר כך יש לו חופש לבחור בהם (הצד הגברי). בהתחלה הצד הנשי שבנו לבוד, וככל שעובר הזמן אנו מתפתחים ויש לנו שכל (עיקר הבחירה החופשית
היא בשכל), ואנחנו יכולים יותר לבחור לטוב או לרע. זה האדם. יוצא מכאן שטוב הוא טוב רק אם הוא בא מחופש. וזהו יסוד המוסר,
67
