Page 184 - Demo
P. 184
פרק שביעי: פילוסופיה
של יצירה ובריאה חדשה. שאלת ההכרה הינה תלוית-מוסר. המוסר הוא מוסר ההמון, אשר קובע מה יהיו גבולות ההכרה ואופניה, כדי להכניע את האינדיבידום היוצר, כך שיקבל עליו את עוּלה של תורת ההכרה
המקובלת. לא משמעותי לשאול איך נכיר, אלא איך נחיה. כלומר השאלה
האינטלקטואלית "איך נכיר" הינה שאלה עקרה. משמעותי לחיים עצמם לשאול במה מועילות ובמה מזיקות השאלות של תורת ההכרה.
ניטשה הינו מ ֵבּין אותם פילוסופים שהניחו את היסודות להשקפות המאוחרות של ק וּן וגודמן. במאמר זה לא אנתח את ההבדלים השונים והרבים בין ניטשה לבין השניים, אך אומר רק זאת: בין קוּן וגודמן ובין ניטשה בולט הבדל ראשוני ניכר - אין שום שותפות בנימה המוסרית הנון-קונפורמיסטית, הבולטת אצל ניטשה והנעדרת כליל משני ממשיכיו. ניטשה הושפע גם מיוּם ומהתורות הבודהיסטיות. ניטשה מיוחד בכך שהוא נון-קונפורמי ומורד במוסכמות האינטלקטואליות שרווחו בזמנו. הוא רוכש בוז לממסד האקדמי, המכתיב את נורמות החשיבה וההתנהגות
בהיכלי הדעת של גרמניה בתקופתו.
הולדת הטרגדיה – חיבורו של ניטשה
מהי הטרגדיה ומה משמעותה במפגש בין "האפולוני לדיוניסי" – האפולוני - זהו חוק הרציו - הסדר החברתי והשיקול החברתי הכולל של הצורך בסדר והתנהגות לפי חוק המסורת מאפלטון ומהתפיסה
היהודית-נוצרית. הדיוניסי – זהו הגשמת כל מאוויי היצר, באופן משוחרר, ללא גבול
ומגבלה וסיפוקם המלא. מפגש וסינתזה בין כוחות גדולים אלו, הקובעים את ההתנהגות
האנושית, הוא הטרגדיה שיש בה כבר את הכרת כל המיגבלות והכרת מחיר הוויתור שיש לעשות בהגשמת כל מאוויי היצר, ויש בה הכרה באפסותו של האדם בעולם, ושל סופו הוודאי.
המודעות העצמית לעומת שיכרון החושים ללא דין וחשבון וללא מחשבות על מחירו - זהו המפגש הטרגי בין הרציו לבין היצר, שבו האדם יודע וחש את גבול הוויתור הנדרש האחראי לכל תרבות, המשותפת
184
