Page 188 - Demo
P. 188
פרק שביעי: פילוסופיה
אלמוות המוצעת בסימן לשוני, יוצרת אשליית שליטה נצחית על עולם התופעות. השפה מאפשרת לחיות את "היש" גם מעבר לחולף ולכפות מובן, סדר ומשמעות על הכאוס ועל המוות. זהו מהותו של המעבר
מטבע לתרבות ואף של הנתק המוחלט ביניהם!!! הערה: בהגדרת המסמן הלשוני יש ביטוי לניתוקו השרירותי מ"היש"
וציותו אך ורק לחוקי התרבות וכללי השפה. הגדרה זו מנותקת מעולם התופעות המתחלף ושיקופו, מנותקת מהמציאות הפיזית ויש לה קיום על זמני נצחי.
אך יש להוסיף על כך את הקושי לחרוג מעבר או מחוץ למטפורה הלשונית של האדם המכיר ושל המציאות האובייקטיבית מחוץ לנו. מעבר לכך שהשאלה מחוץ לגבולות השפה ומעבר לה היא חסרת משמעות
(ויטגנשטיין המוקדם). נראה שהמצרים הקדמונים, בהירוגלפים, בחרו, מתוך מוטיבציה זו או
אחרת, שמות וסמלים לשוניים מוסכמים ביניהם לאותם ציורים. למשל, לציור אחד קראו ממותה, לציור אחר קראו ינשוף, לציור נוסף קראו ירח ולאחר קראו ציפור. האם יכלו אותם מצרים לקרוא לציורים אלה
אחרת? נראה שכן. עולמם של הקדמונים היה מאוכלס באלים רבים, שדים ורוחות, שהניעו
וגרמו לעולם להתקיים, ולהם לתפקד בו. כך האמינו, וזאת הייתה תמונת עולמם.
האדם המודרני "ניקה" את האלים, השדים והרוחות מתפיסת עולמו והכניס את המדע, על מרכיביו השונים, למבחן ולביסוס של חייו ואמונתו. כך נוצרה הציוויליזציה המפותחת בעולמנו, על כל הישגיה ומרכיביה
בחיינו המודרניים. האם הצלחות אלו מוכיחות בהכרח שאין תוקף לטענת המטפורה של
השפה, ורק שלה, בקשר להכרת המציאות מחוץ לשפה עצמה? המשמעויות הלוגיות של השפה לפי תפיסתו של ויטגנשטיין (המוקדם)
שייכות לשאלות מתחום המטפיזיקה ולכן הן חסרות משמעות. לפי יצחק נבו, זהו בדיוק סוג של אמונה ובחירה בסוג מסוים של מטפיזיקה, של זרם מסוים בפילוסופיה האנליטית ובפילוסופיה של הלשון,
188
שהיא עצמה בחרה בו.
