Page 214 - Demo
P. 214
פרק שביעי: פילוסופיה
האם אין בכך יומרה וחוסר אחריות כאשר אנו ממליצים לאחרים על הגדרות, שהן תקפות רק לנו עצמנו?!!!
בהמשך לשאלת ״אני והעולם״, בה דנתי גם במאמר על המציאות האובייקטיבית, נראה שהמודעות והתודעה הן הגדרות של השפה, כדי לתאר את אבחנותינו שלנו מהי המציאות. תהליך אבחנתי זה קוטע ומקטלג את שילובנו בתוך המציאות, כחלק אין סופי ממנה ובתוכה,
והורס ומנתק את הקשרים האינטימיים שלנו עם הסובב. את אלה המאמינים בקיומה של התודעה – יש לשאול: האם התודעה היא קולקטיבית או אינדיבידואלית? כל תשובה לשאלה
זו מתפצלת לאין סוף שאלות נוספות: האם התודעה היא מיוחדת לציבור לאומי מסוים בתקופה היסטורית מסוימת? או שמא אין היא מושפעת או נקבעת כך? האם על פי חקר המוח אפשר למקם את התודעה? ואם כן, היכן בדיוק? שאלה נוספת אפשרית – שמא יש בתוכנו יותר מתודעה אחת? ואולי אחדות מהן אינן אמיתיות (מדומות) ואחרות כן? ואיך
נבדיל ביניהן? ועוד שאלה המציקה לאלה המחזיקים באמונת התודעה: מה מידת
השפעתם של חומרים שונים על התודעה? חומרים כגון קפאין, אלכוהול, סוכרים וסמים קלים אחרים (קנביס לדוגמא), או תרופות שונות "המטפלות" במה שאנו מרגישים, חושבים ומגיבים וכן טיפול נפשי
בסמים הלוצינוגנים, ההולך ומתגבר? כמובן גם תעלה פה השאלה: מהי תודעה נורמטיבית נורמלית? ומי
קובע מהי? באיזה ציבור? באיזו תקופה? באיזה ַעם ושלטון? אפשר להזכיר את שטיפת המוח, את תעמולת ההמונים ואת ההסתה
השיטתית. אלה הם מכשירים רבי כוח לעיצוב ושינוי תודעה. וכמובן ברור מאליו, שכמו בהגדרת האני, גם תודעת האדם משתנה עם השינויים בנסיבות חייו ועם השנים שעוברות. יש הטוענים שתמיד יהיה "משהו קבוע" בכל השינויים האלה, אך גם כאן נשאלת השאלה:
מהו אותו "משהו קבוע" ומהי בדיוק הגדרתו??? רודולף שטיינר, בספרו "הפילוסופיה של החירות", אומר שהתודעה
והמודעות הן שיוצרות מחיצה וחייץ ביננו ובין העולם. אותה תפיסה נמצאת גם בבודהיזם.
214
