Page 25 - Demo

פרק שני: ההגות והמוטיבים המלווים את חיי
הפילוסופיה של הלשון:
הראשון בעידן המודרני שפיתח מגמה זאת בדיון הפילוסופי היה גוֹטלוֹבּ ְפֶרֶגה(1848-1925),בניסיונולנתחאתשפתהיוםיוםולמצואאת המשמעות שלה ואת ערכי האמת. אפשר לראות זאת במאמרו על מובן והוראה, ובספרו "כתב המושגים", שבו הוא מנסה להשתמש בהצרנה, על ידי שימוש בלוגיקה , כדי להתגבר על רב המשמעות של שפת היום יום. אחריו באו רבים וידועים – וויטגנשטיין, ראסל, מור, ָק ְר ַנ, ָ ְט ַנאם, קווין ועוד. מטרתם הרחבה היתה ניתוח המשמעות של שפת היום יום וניסיון לגרש מהדיון הפילוסופי את רב המשמעות של השפה הזו. בנוסף גם הניסיון, עד כמה שאפשר, להשתמש בלוגיקה לצורך זה ולהיפטר,
לדעתם, אחת ולתמיד מהמטה-פיזיקה של הדיון הזה. אחת הדוגמאות המפורסמות היא מאמרו של ג'י.אי.מור – "הוכחת קיומו של העולם החיצון". לשאלה של קאנט בדבר ההוכחה "למציאותם של דברים מחוצה לנו", אומר מור: הנה אני מרים את יד שמאל שלי ולאחריה את יד ימין שלי – משמע הן קיימות מחוצה לי. כאמור זוהי
רק ההתחלה המרתקת של קבוצת הזרם האנליטי בפילוסופיה. האם הפתרון לרב משמעות של השפה המדוברת היא יצירת שפה
מוצרנת ולוגית? נראה שגם פתרון זה איכזב! וכל זאת, גם אם לא נוסיף את הסתירה הפנימית בדילמת ה ַס ָר, אצל
ראסל וויטגנשטיין, האם ה ַס ָר, המספר את כל תושבי הכפר, מספר גם את עצמו כתושב הכפר?
פרגה מבחין בין "הוראה" ל"מובן" ומביא כדוגמא את הצירופים
'כוכב הערב' ו'כוכב השחר'. שניהם מתייחסים לאותו גרם שמים - הלא הוא הכוכב נוגה. משמע, יש פה אותה הוראה, אבל מובן שונה. או, לפי הטרמינולוגיה של הוסרל, ישנה הבחנה בין התכוונות אל הנחשב (האובייקט שמתכוונים אליו), לבין אופן החשיבה, ִאפיונה ואופן
ההתכוונות השונה. הבחנות אלו זכו להתקפתו של ויטגנשטיין. הוא חשב שזוהי מכת מוות
להבחנה המניחה קיומו של עולם אובייקטיבי, שאינו תלוי בהכרתנו. הניסוחים השונים של המטפיזיקה, אותם התיימרו ״לגרש״ מתחום
הפילוסופיה, יצרו בעצמם מטפיזיקה חדשה. 25