Page 47 - Demo
P. 47
פרק שלישי: נווה שלום
למגוון ולפלורליזם של זהויות. ביישוב שלנו אין אנו מחליטים על ידי "קולקטיביות רעיונית-סטליניסטית", שיש להעדיף דרך אחת על פני אחרות.
כל פעילות אשר מבטאת את זהות חברי היישוב, מקדמת דיאלוג שוויוני בין יהודים ופלסטינים ויש לה קהל יעד מוגדר וחברים ביישוב שפעילות זאת חשובה להם - צריכה לקבל את ברכת הדרך, התמיכה והעידוד מיתר חברי היישוב, גם מצד אלה שפעילות זאת אינה דווקא ביטוי לזהותם שלהם. זאת, מתוך גישה פלורליסטית ופתוחה, שאינה
קובעת מראש מה "חשוב", מה "נכון" ומה "מוצלח".
ב. הפן הפורמלי
בית ההתכנסות תוכנן כבר שלוש פעמים, על ידי שלושה אדריכלים שונים, מ-1987, ותמיד באותו מקום - ליד פינת הדומייה. לפני יותר משנתיים הצעתי לצרף את בית ההתכנסות לבית העם, שהיה אמור לקום בקמפוס לשלום, אך בניגוד לדעתי, הרעיון נדחה באסיפה הכללית. בית ההתכנסות אושר שוב בתקציב 1999, וכן בתקציב 2000, כמקום נפרד. אין כיום מקום לפתוח את הנושא לוויכוחים חדשים ולבטל את כל ההחלטות הקודמות שכבר התחלנו לעבוד על פיהן והשקענו בהן
אנרגיה וסכומי כסף ניכרים. יתר על כן, הדומייה והפעילות הבין-דתית - כולל מיקומן המיועד -
הם חלק מהחוזה שלנו עם מנזר לטרון, יחד עם פעילות ביה"ס לשלום ובית הספר היסודי, כ"יסודות האידיאולוגיים המאפיינים את היישוב".
ג. הפן הקשור למפעלו של ברונו
ברונו איננו איתנו כיום וכל אחד יכול להגיד מה לדעתו ברונו ז"ל היה רוצה, ולאיזה דבר "לא היה מתנגד". יחד עם זאת, לדעתי, המסר העיקרי של ברונו בשנות חייו, שהוא רלבנטי לעניין ולחיינו עכשיו הוא,
שכל אחד יהיה נאמן לזהותו ויכבד את הזהות השונה. בזיכרוני מברונו בשנות חייו האחרונות, הוא דיבר רבות על פינת הדומייה, וכך גם בסרט שהוקרן לזכרו במפגש האחרון עם ידידי נווה שלום מחו"ל, ואני חשבתי לעצמי מדוע הפך רעיון הדומייה לכל כך
47
