Page 55 - Demo
P. 55
פרק שלישי: נווה שלום
ורוב מדכא) מתבקשים היהודים תחילה להודות באשמתם, בסבל שהם גרמו ובאחריותם לדיכוי של הפלסטינים. גם ברור, שהיהודים מרצונם הטוב לא יודו בכל זאת (להוציא כמה "יהודים טובים" שכבר הודו בכך מרצונם הטוב – הללו מקבלים כמובן ציון טוב), את יתר היהודים, יש להכריח בכוח כלשהו לעשות זאת. רק אז ייווצרו התנאים לכך שתהיה אפשרות להידבר מתוך שוויון בין הצדדים. זאת ההצעה שמציעים לנו אנשי החינוך של היישוב, שעוסקים במפגשים של נוער יהודי וערבי
כמתודה חינוכית! יש לי וויכוח על ההשקפה הכוחנית של מאבקי כוח, בה נתפסים יחסי
היהודים והפלסטינים בתוך נווה שלום, ועל הקביעה שהם בדיוק כמו יחסי היהודים והפלסטינים בחברה הסובבת. אך גם אם הייתי מניח כך, אינני מבין מדוע, צריכים הפלסטינים (שהם מיעוט מדוכא ונרמס גם
בנווה שלום) להפוך מתחתונים ומדוכאים לעליונים ומדכאים? אנו רואים לא פעם כיצד, בתהליך ההשתחררות של מדוכאים, הם הופכים בעצמם למדכאים, ומאמצים את כל המאפיינים של מדכאיהם. לדעתי, האתגר האמיתי הוא לחרוג מכך, לצאת וליצור יחסים שאינם בין מדכא למדוכא, עליון ותחתון, חזק וחלש. ליצור, בתוך החברה שאלו מאפייניה, מקום אחר, אי של סביבה אחרת, חברה בה היחסים יהיו מבוססים על דיאלוג שוויוני בין חבריה, אשר תיצור מוסדות שוויוניים, תקבל החלטות משותפות על חייה באופן שוויוני, ותעסוק, תוך מודעות
בלתי פוסקת, בבקרה על כך ששוויון זה יישמר ויתפתח. יש השפעות החודרות לתוכנו מתוך החברה הסובבת. לדוגמה: הרגשת חוסר המוצא וחוסר התקווה המוקרנים והנובעים מהמצב הפוליטי בארץ וממצב תהליך השלום. נכון גם שאין אנו מסוגלים לשנות את המציאות סביבנו, שבה היהודים הם רוב שולט, שבה התרבות, השפה ותפקידי הניהול נמצאים ברובם הגדול בידי יהודים. מציאות זאת יש לה גם השפעה כלשהי על המציאות בתוך נווה שלום. אך להגיד שהמציאות בנווה שלום שונה רק למראית עין, ובעצם היא זהה למציאות בחוץ, זאת התעלמות גסה ועיוות של היחסים האמיתיים בין יהודים ופלסטינים
ביישוב. אך בראש ובראשונה אנחנו מושפעים ממה שכל אחד מאיתנו מביא
55
