Page 57 - Demo
P. 57
פרק שלישי: נווה שלום
יישום המודל של בית הספר לשלום על מציאות החיים ביישוב
שאלות והרהורים
מה הם יחסי היהודים והפלסטינים בתוך היישוב? האם באמת יש רוב מדכא ומיעוט מדוכא? ייתכן שאנו - יהודים ופלסטינים - מביאים זאת מהמציאות בחוץ, בה גדלנו, ומביעים הן רגשי אדנות והן רגשי קיפוח. אך האם במציאות האובייקטיבית בתוך היישוב, יש בסיס עובדתי המנציח
ומחזק רגשות אלו? האם עלינו לשמור על הקונפליקט במרכז? האם חיינו פה דומים לסדנת
מפגש מתמשכת, או שמא, מבלי לשכוח את הקונפליקט, אנו בונים פה יחסי אמון, מתפשרים ומגשרים על ההבדלים כדי לנהל את חיינו במשותף, לגדל את ילדינו ביחד ולהיות מסוגלים ליצור חיי קהילה משותפים? האם גם פה יש צורך להראות ליהודים ב"מראה חדה" את "פרצופם המדכא והצבוע," ואף לראותם כ"גרועים יותר מיהודי הרצליה״, משמע,
צבועים ומתייפייפים, שאין לתת בהם אמון? מה עושה יחס זה לחיים המשותפים בתוך היישוב? והאם פה משימת
הפלסטינים היא להתגבש "מול האויב המשותף" וליטול את זכויותיהם בכוח מ"השליט היהודי״?
איך השקפה כזו מסתדרת עם חיים משותפים פה ביישוב? האם היהודים באמת מנהלים את היישוב (כמו שמופיע ב"הפרוטוקולים
של זקני ציון") או שמא העובדות מלמדות אחרת? האם גם פה, במאבקי הכוח ובעימותים, שרבים מהם אינם פוליטיים-
לאומיים, עלינו להיכנע לצו הקורא לנו להסתדר לפי השתייכותנו הקבוצתית?
איך להתייחס לגישה ההופכת חילוקי דעות בתוך היישוב לעניין יהודי ערבי, גם בהתמודדויות שבהן נושא זה אינו רלבנטי?
זוהי תופעה של "חבורת הרוקדים על הסכסוך״, המשתמשת בטיעון זה כדי לגייס כוח, בעיקר תמיכה פלסטינית, בשאלות שונות. הגישה הזאת תמיד תזכה בתמיכת רוב הפלסטינים ביישוב, כי בחברה מגויסת,
מי יכול לסרב לגיוס הלאומי הקורא להתייצב למאבק? בשאלת הנרטיבים וההכרה ההדדית בהם אכתוב בפעם אחרת.
57
