Page 60 - Demo
P. 60
פרק שלישי: נווה שלום
חשובה להם, הם "אותו דבר" - כאשר השמאלנים שביניהם אף גרועים יותר, מתייפייפים וצבועים, ארגוני השלום הם דמגוגים ויהודי נווה שלום גרועים אף מיהודי הרצליה.
על-פי גישה זו, אין מקום לשותפות יהודית-ערבית בכלל ולנווה שלום בפרט. בית הספר לשלום, בגישה כזו, אינו יכול לייצג את ערכי הקהילה שלנו, והוא מטעה במכוון כשהוא טוען לכך.
סיכום
נראה לי שמה שמכתיב יותר מכול את גישת העבודה של אנשי בית הספר לשלום הינה השקפתם הפוליטית. אף שאפשר להסכים עם טענתם, שעדיף כי השקפה זו תהיה גלויה ומוצהרת, עדיין נותרת בעינה השאלה, מדוע לבחור דווקא בכלים חינוכיים ובמסגרת חינוכית כדי לתת ביטוי להשקפות אלה? מה עושות אותן השקפות למסגרת החינוכית? האם אינן מכופפות ומעוותות אותה? האם הצורך הדחוף לתת להשקפות אלה ביטוי גלוי ומרכזי במפגשי הנוער, אינו יוצר מניפולציה ואינדוקטרינציה, שהם כה זרים ופוגעים בכל עבודה חינוכית? מוטב והולם יותר, לאלה המחזיקים בהשקפות אלה, לעבור לעבודה ולפעילות פוליטית במסגרות
המיועדות לכך. כפי שאני מכיר את אופן העבודה בפועל בבית הספר לשלום, אין איזון
ואין רגישות מספקת לשילוב שאינו חד-צדדי, בין תפיסה פוליטית לבין מעשה חינוכי. אנשי בית הספר לשלום בחרו אך ורק בקוטב הפוליטי ויצרו מודל לסדנאות המקפח באופן חמור את ממדי הרגישות, הזהות האישית והאמפתיה, על חשבון העדפה מוחלטת של הפן הקבוצתי- לאומי-פוליטי. מודל זה "פותר" את הקונפליקט על-ידי מחיקת הצד היהודי במפגש. אך התוצאה היא תסכול, פגיעה והרגשת החמצה אצל רבים מיוצאי סדנאות אלה, יהודים ופלסטינים כאחד. ספק רב אם מטרת "הגברת המודעות," אכן, מושגת כך, אולם, בכל מקרה, את הטענה הזאת
יש לבדוק באופן מחקרי. מהיכרותי את התפיסה ואת דרכי העבודה של בית הספר לשלום, ברור
לי שכל ביקורת יכולה להיכנס לתוך מלכוד. למשל, כותב הביקורת הנוכחית הוא יהודי ולכן אפשר לטעון נגדו שהוא מייצג את העמדה
60
