Page 66 - Demo

פרק רביעי: הסכסוך היהודי-ערבי
ההשפלה של זה שזכויותיו נשללו ממנו. לכן, כיהודי, קל לי יותר להיות פתוח ולראות גם את זכויות הא ֵחר, בעוד זכויותיי שלי מובטחות, מאשר לקורבן הדרוס, שקשה יותר לדרוש ממנו פתיחות כזאת.
אך לדעתי, בדור שלנו, אנו, פלסטינים ויהודים, יכולים כבר לקדם פתרון של פשרה ולדרוש פתיחות כזאת גם מהצד האחר.
בכתיבת דברים אלה, אינני בא להכחיש את אחריותנו, היהודים, לגירוש האזרחים הפלסטינים בארץ ואת הרס חלק מהכפרים המצוינים בחוברות "זוכרות", ואינני רוצה, באיזו דרך מתוחכמת, לטשטש עובדות אלו. אך בשולי העובדות הנ"ל, בדברים הנרמזים או הנובעים מן המתואר, בטון שבו הם נאמרים ובקונטקסט שבו הם מופיעים - איני יכול תמיד להסכים עם התיאור הזה, גם אם אני מכיר בסבל שגרמנו, אנו היהודים, וגם אם
לא נעים להודות בכך. הפרסום של "זוכרות" מיועד גם לקהל יהודי, כדי שיהיה מודע ולא
ישכח ולא ימחק את שנעשה על-ידי היהודים לפלסטינים ב-48. אולם כאשר, באופן סמוי, יש התעלמות או מחיקה של זכויות היהודים בארץ, אזי, מסר סמוי זה, המלווה את פרסומי "זוכרות", אינו עוזר (בלשון המעטה) לפתיחת הלבבות ולקבלתו אצל הקהל היהודי. ואולי אין בכלל כוונה לפנות לקהל יהודי בפרסומים אלה, אלא רק להשתמש בו כזרז וכטריגר לגיבוש הזהות הפלסטינית ולהבעת רגשי הקיפוח שלה? ואם כך, אולי אין חשיבות כלל מה חושבים, מרגישים או מבינים היהודים? האם אפשריים היום פתרונות נוספים, שבהם היהודים יכירו בגרימת הסבל לפלסטינים ב- 48 וייקחו אחריות על כך, באמצעות מציאת סוגי פיצוי ופתרונות נוספים אחרים, מלבד אלה שמציעים כותבות וכותבי
"זוכרות"? תזת הקורבנות והתחרות עליה מופיעה כחוט השני בכל חוברות
"זוכרות". אולי לא באופן גלוי, אך במרומז. תזה זו אומרת בערך כך: "אתם, היהודים, אומרים שהנכם הקורבן של כל ההיסטוריה בעידן המודרני וגם לפניו, ולכן, אי אפשר להתווכח אתכם על זכויותיכם למדינה משלכם ולעצמאות בה. אך אתם בעצמכם, עם הגשמת זכותכם זאת, לקחתם באלימות את זכויותיו של עם אחר ואת ארצו. בכך, הפכתם ממדוכאים וקורבנות של אלימות העמים, למדכאים ואלימים כנגד עם אחר". וכך
66