Page 67 - Demo
P. 67
פרק רביעי: הסכסוך היהודי-ערבי
יבין הקורא בחוברות "זוכרות", שגם אם יש ליהודים זכות למדינה משלו, בגלל זיכרון היסטורי ובגלל דיכוי בידי עמים אחרים, זכות זו, כנראה, אינה צריכה להיות מוגשמת דווקא בפלסטין. כאן נמשכת והולכת התחרות על הקורבנות ועל השאלה, למי יש פה זכויות היסטוריות וזכויות עכשוויות
גדולות וצודקות יותר ולמי אין?! אפשר רק לנחש שהפתרון הוא, כנראה, החזרת כל הפליטים למקומות
מהם גורשו והקמת מדינה לכל אזרחיה כבר עכשיו! ברצוני להביא דוגמה לפרספקטיבות השונות האפשריות לראיית
האירוע ההיסטורי המכונן של 48. כבר השם – מלחמת 48 - מקפל בתוכו תפישה, פרספקטיבה. מנקודת הראות של כותבי "זוכרות" בכלל לא הייתה פה מלחמה שהשתתפו בה אזרחים, אלא היו פה רק פלסטינים רודפי
שקט ושלום. האם כך סתם נהרגו בקרבות באותה שנה כ-6,000 יהודים על-פי נקודת הראות של כותבי "זוכרות", כל האירועים של גירוש ושל הרס כפרי הפלסטינים היו מדיניות ידועה מראש ומתוכננת על- ידי ההנהגה היהודית, לרוקן את הארץ מהפלסטינים. אך מה עם אותם כפרים שנשארו על ִתלם שלמים וללא פגע? שאלה זו אינה עולה כלל. גם הבריחה של אוכלוסייה אזרחית והתעמולה של ההנהגה הפלסטינית לעידודה, היא שאלה שאינה נשאלת. כמו כן, אין להחשיב כלל את הניסיון הכושל של צבאות ירדן ומצרים להצטרף למאבק הפלסטיני,
שהרי לא היה מאבק כזה... לא נשמע כמובן, בחוברות של "זוכרות", הד לקול (החלוש מדי!) של
"ברית שלום" ושל "השומר הצעיר" לפני 48, שקראו למדינה דו-לאומית וליצירת הסכמה ושותפות עם אוכלוסיית הארץ הפלסטינית. וכמובן, הס מלהזכיר בחוברות אלה את אי קבלת תכנית החלוקה, לפי החלטת האומות המאוחדות ב- 47. כי אם הכול "שלנו ושלנו בלבד" (הפלסטינים), למה שנסכים לחלוק עם הכובש הציוני? הם מתעלמים מהרציונל שנאמר בהחלטת החלוקה, על פיו האו"ם קבע שאינו יכול לשפוט ולהכריע בין שני העמים ובין הזכויות המתחרות, ולכן, הם ממליצים לחלק את הארץ
בין שניהם. ברצוני לשאול, מנקודת ראותי היהודית, האם יש גם לפלסטינים
איזושהי אחריות, ולו הקטנה ביותר, לכך שנוצר פה עימות אלים ב-48, 67
