Page 65 - Demo

פרק רביעי: הסכסוך היהודי-ערבי
האחד והיחיד הנובע מהן! אך מה יקרה אם ננסה להכניס הנחות נוספות לתמונה המתוארת
ב"זוכרות"? לדוגמא, שבשנת 48 התחוללה פה מלחמת אזרחים, שלקחו בה חלק אזרחי שתי קבוצות לאומיות? או, אם נבדוק, גם לפי פרסומים פלסטינים, את מספר הפלסטינים שגורשו לעומת אלה שברחו? או נשאל את השאלה ההיסטורית והמסובכת (שכאמור, אינה מנותקת מנקודת הראות של כותביה), מי היה פה קודם בארץ? למי יש זכויות כאן? והאם
זו גם ארצם של היהודים, רחמנא ליצלן? אולי זאת רק הרגשתי הסובייקטיבית, אך נראה לי שאי אפשר שלא
לחוש בבירור את "רוח הדברים" הנובעת מאופן הכתיבה של "זוכרות", האומרת ליהודים שבינינו, (כמובן!): "אינכם רצויים כאן, אין לכם שום זכות פה והינכם- כל כולכם - מנשלים ומחריבים, אונסים ומגרשים,
וכל הצדק, התמימות וניקיון הכפיים הינם אך ורק בידינו, הפלסטינים" שאלה נוספת אשר עשויה להישאל: גם כאשר אתה מכיר בעוול שנעשה לפלסטינים ב- 48 בידי היהודים - האם הכרחי שתקבל היום את הפתרון היחידי האפשרי, לדעת כותבי "זוכרות", והוא - להחזיר את כל הפליטים למקומותיהם ולשקם את כל הכפרים ההרוסים? או שמא אפשריים גם כמה פתרונות אחרים למצב שנוצר עד כה במשך השנים,
מאז אותו סכסוך אלים ב-48? שאלות נוספות שצריכות להעסיק אותנו, לדעתי, כחבר נווה שלום,
בשעה שאנו מבצרים ומחזקים את הנרטיב של הקבוצה הלאומית אליה אנו משתייכים, הן: האם אנו רגישים ופתוחים מספיק גם לראות ולהבין את הנרטיב של הקבוצה האחרת? לראות את הסבל של אותה קבוצה ולהיות אמפתי אליו? וכן, על אף הסבל שסבלנו, להיות מסוגלים לקבל גם את זכויותיו של הצד האחר בארץ הזאת, כזכות שאינה נופלת
מזכויותינו שלנו והיא לגיטימית? בקוראך את חוברות "זוכרות" ואת התיאור הלגיטימי של הסבל
הפלסטיני המופיע בהן, אינך בטוח כל-כך שברוח המתוארת בהן ישנם אותם מרכיבים של לגיטימיות גם לזכויות של הצד האחר בארץ הזאת. ככותב יהודי, אינני מתעלם מנקודת הראות של כתיבתי, אשר מייצגת את העם שהנחיל תבוסה וגירוש לצד הפלסטיני. אין לי חלק בהרגשת
65