Page 87 - Demo
P. 87
פרק חמישי: התכתבויות בין חברים
כי לדעתם זהו רצון האל. אם היינו מיעוט שנכבש על ידי כובש חזק, אדמותינו היו נשדדות , בתינו נהרסים, פרנסתנו והחופש שלנו היו נגזלים - האם גם אז היינו כה פתוחים???
לכן עפ"י השקפתי זו, השוללת דיאלוג סובלני ופתוח עם מתנחלי חברון או מתנחלים אחרים –לא אסע להיפגש איתם.
אפשר לקוות שהחלוקות הלאומיות ייעלמו מהעולם ואיתם גם מדינות הלאום.
אפשר לקוות שגם מדינתנו תהיה ברבות הימים מדינה לכל אזרחיה, וזה כמובן צודק ושוויוני יותר מחלוקה גיאוגרפית על בסיס לאומי (לשתי מדינות). אלא שלפעמים אין אפשרות לפתרון מידי של "אחרית הימים", בין שתי קהילות לאומיות, שהאיבה, הדם ואי האמון ביניהן כה גדולים, עקב סכסוך אלים ומתמשך. לכן עדיף פתרון של נורמליזציה בשלבים, אשר יאפשר במשך הזמן ליצור בסיס של אמון ומתן לגיטימציה לרגשות
לאומיים, כך שברבות הימים יהיה קל יותר לוותר גם עליהם. אינני נכנס פה להשקפתו של בנבנישתי – שאומר כי אנו כבר במציאות דו-לאומית, משום שהמציאות בשטחים (ההתנחלויות) אינה הפיכה יותר וחלוקה טריטוריאלית על בסיס השתייכות לאומית אינה אפשרית יותר. גם לפי ניתוח זה (שאיתו אפשר להתווכח), כל פתרון שלטוני בין הצדדים יצטרך להיות מוסכם ולתת ביטוי לגיטימי לרגשות הלאומיים
של שני הצדדים. את מאמרו של אורי אבנרי צירפתי כדי שאפשר יהיה לקבל רושם
מהטקס של "לוחמים לשלום" ביום הזיכרון האלטרנטיבי. אך גם בגלל הניתוח הביקורתי שלו לגבי אי יכולתו של השמאל לנסות ולשכנע דרכו את הציבור ולגרום לכך שהצד הרגשי שבטקס הזיכרון האלטרנטיבי
יהיה רב רושם ויכבוש לבבות. ועוד התייחסות לאחריות הסארטריאנית האומרת (בערך) כך: אם
אני יושב בחווילתי (על ראש גבעה מוריקה הצופה אל הנוף) ולאחר סעודתי הדשנה (הצמחונית כמובן) מתנדנד על כיסא הנדנדה שלי, במשב רוח צונן מהמזגן המפוצל שלי, תוך שאני מעשן את מקטרתי וקורא (בשקיקה) בספר עב כרס של הגיגי ניטשה, וברקע אני שומע ברדיו קונצרט של מוזיקת ברוק – בידיעה שבאפריקה נמשך הטבח,
87
