Page 88 - Demo
P. 88
פרק חמישי: התכתבויות בין חברים
הרעב והמחלות, ושהיבשת הולכת ומתייבשת – אם אני ממשיך לשמוע את הקונצרט הברוקי ואינני מוכן לעשות מאום - לא לגייס את ידידי להפגנות או למשלחת הצלה לאיסוף כספים ותרופות ולא לפרסום באמצעי התקשורת - אלא ממשיך בחיי "הממוזגים" ובמאכלי הצמחוניים
- אזי אני אחראי אישית לכך שהיא נמשכת!!! על כך תשובתי (החלקית) היא שאני בחרתי בחיי האישיים לנסות
ולתרום תרומה צנועה למה שבעיני נראית השאלה המרכזית של המשך קיומנו בשלום בטריטוריה זו. להשפיע (קצת) על בנייתה של חברה (קטנה) שוויונית של יהודים ופלסטינים – שתנסה להשפיע באמצעים חינוכיים על יהודים ופלסטינים הרוצים פה פתרון של שלום. לכל זאת יש גם משמעות פוליטית, אומנם צנועה אך נותנת איזו תקווה למי
שהשלום יקר לו. וזו גם תשובתי לטענתו של המהפכן הידוע (המכונה גם מיכה רחמן)
בביקורו בנוה שלום, כאילו שהעיסוק הפנימי בחיינו בכפר, שואב את כל האנרגיות שהיו יכולות להיות מושקעות בשינוי פני החברה בארץ. נוסח זה של טענה מזכיר לא במעט את טענתם של הקומוניסטים נגד החיים בקיבוץ – וראה איזו תרומה דלה הייתה לתנועה זו על עיצוב
החברה בארץ. אינני חושב שבתור מהפכן המשתתף בהפגנות נגד הכיבוש הייתי תורם
יותר למען השלום, ואינני רוצה בזאת לבסס את התזה "המרקוזיאנית" – עד כמה הפגנות נגד מדיניות הממשלה מחזקות את השלטון האחראי לאותו הכיבוש.
עד כאן – בידידות (לא לשכוח), וגם מתוך רצון לא פחות חשוב להשאיר כמה נושאים לא סגורים להמשך הדיונים "בבית האבות המשותף".
88
אילן פריש.
