Page 75 - 178375_Shabaton 1116
P. 75
75
גיליון 1117 גליון חג פסח י״ד בניסן תשפ״ג המגזין
חבשו כיפה. הם נראו כאחד האדם- הם עבדו בבוקר בבנק או בחנות. הייתה גם ישיבה גדולה מאוד בקהיר שקראו לה ‘אהבה ואחווה’, ישיבה שוקקת חיים, כל היום למדו בה. בכל שעה
היה שם מניין. איפה ראית דבר כזה?”.
להיות יהודי זה פשע
בדירה הגדולה שבה גדלה לבנה היו שתי עוזרות שהיו גרות באגף משלהן והיו אחראיות על משק הבית. היא למדה בבית הספר של המיסיון הנוצרי, כי בתקופה שבה גדלה בחלוואן לא היה בית ספר יהודי. החברות הכי טובות שלה מבית הספר היו מוסלמית ונוצריה, “לא ידענו הבדל בין יהודי למוסלמי ונוצרי.
כל אחד חי את הדת שלו בחופשיות”, היא מתארת. אבל, הכל השתנה בשעת חצות של ה-14 למאי 1948, כשדוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל, אז פרצו לתוך ביתה של לבנה ומשפחתה בחלוואן עשרה קצינים מצריים, הפכו את הבית – פתחו מגירות וארונות אך לא מצאו כלום. הם עלו לקומה השניה, שם הדוד של לבנה גר עם משפחתו – וגם שם
לא מצאו דבר, אבל עצרו אותו באמתלה שהוא ציוני. “הוא לא היה ציוני בכלל”, לבנה אומרת, “אבל הם רצו לקחת את העסק המשפחתי, אז הם לקחו אותו לבית סוהר, שם הוא ישב למשך שנה וחצי, רק כי המלך פארוק רצה שיהיו לו אסירים שהוא יוכל יום אחד להחליף עם החיילים המצריים
שנתפסו בישראל במלחמת העצמאות, אז הוא לקח 1,300 גברים ו-50 נשים, טען שהם ציוניים וכלא אותם בבית
60 בתי כנסת
רוב הקהילה במצרים הייתה מסורתית. העושר הגדול של חבריה אפשר להם לבנות בתי כנסת רבים, מה שנחשב לכבוד גדול; 60 בתי כנסת היו בקהיר, אלכסנדריה וגם בכמה ערי שדה, כדי שהיהודים שנמצאו בבתי העסק יוכלו להתפלל
מנחה ולשוב לעבודתם. “לא כולם הלכו להתפלל בימי שישי ושבת אבל הרבה מאוד
כן עשו זאת, לכן 60 בתי הכנסת האלה היו חשובים- כמעט בכל רובע היה בית כנסת, כי הם לא רצו לנסוע בשבת”, לבנה מסבירה. “הייתי הולכת עם האחים שלי בימי שישי בערב לבית הכנסת, יושבת בעזרת נשים למעלה עם אמא שלי. בימי חמישי, אחרי בית הספר, הייתי הולכת עם האחים שלי ללמוד בתלמוד תורה- שם למדנו עברית, ובעיקר למדנו את התפילות”, ואז לבנה שרה: “לכו נרננה לה’..”, ומוסיפה: “עד היום אני זוכרת את התפילות, ועד היום אני מתפללת בניב הזה
של יהודי מצרים”. לבנה מתארת שמרבית יהודי מצרים היו שומרי כשרות. גם
בביתה הייתה הפרדה מוחלטת בין הכלים החלביים והבשריים, ובפסח הם היו מורידים, כמו יהודים טובים, ארגזים שלמים עם כלי פסח מהבוידעם, ונפרדים מהכלים הרגילים לשבוע שלם.
היא מוסיפה להתרפק על העבר: “יהודי מצרים לא יצאו עם כיפה על הראש לרחוב, הם חבשו תרבוש אדום, או כובע לבד אירופאי - גם אלו שהיו מקובלים גדולים במצרים לא
םה
ן
יר, כמו ת האלה נוספים יהודית שפחות
ל אמה, חד עם ן קהיר משכונת במשך ם. העיר ת גדול, הקהילה
מיטב ובפרט ס שלה. דים, לא תרבות על ידי המצרי, שר אני
