Page 77 - 178375_Shabaton 1116

טוב היה לעזוב את קהיר ולעבור לוילה שלנו. העמסנו שתי משפחות, 10-12 איש ברכב אחד, ויצאנו לכיוון הליופוליס. בדרך היו הרבה מדורות, והיה מקום אחד שהייתה בו מדורה ענקית שחסמה את הדרך ולא הייתה שום אפשרות להמשיך, אלא להסתובב ולחפש דרך אחרת. אני ישבתי בכסא האחורי עם הפרצוף צמוד לחלון וראיתי את הערבים משתוללים ומשחקים כדורגל. כשהתקרבנו ראיתי שזה לא היה כדורגל אלא ראש של בן אדם, עד היום אני זוכר את השיער השחור
שלו”, הוא נאנח. “אבא שלי הבין שאם הוא יתמהמה עוד דקה אחת- ישחטו
את כולנו. הוא לחץ על פול גז ועבר דרך המדורה. זה נס משמיים שהאוטו לא נדלק באש. ברחנו להליופוליס. זה מקרה טראומתי שזכור לי עד היום”.
21 יום בכלא
למרות כל המאורעות, ואף על פי שהיהודים במדינה ספגו התנכלויות בשלב זה, אלברט ומשפחתו הוסיפו לשגשג במצרים. ב-1955 כשמצרים הוציאה משלחת דיפלומטית של עיתונאים בכירים לאירופה,
על מנת לחזק את מערכת היחסים אחרי ההפיכה, אלברט יצא גם כן בשמם של נאצר וסאדאת, בנוסף ל-7 עיתונאים מוסלמים, וקיבל
תשבחות רבות. אך שנה לאחר מכן, חייו של
יוסי השתנו ללא היכר. בנובמבר 1956, במלחמת
סיני, פלש צה”ל לחצי האי סיני וכבש אותו, השמיד תשתיות
צבאיות רבות ופגע בצבא
המצרי, זאת בעקבות עתירתן של צרפת ובריטניה לבן גוריון, שישראל תצטרף למלחמתן במצרים, כדי שיוכלו
לכבושאתתעלתסואץ. ”לדעתי זה שבן גוריון הצטרף למלחמה לא לנו,
זו טעות היסטורית שבעקבותיה התחיל השבר”, יוסי מכריז, ומספר: ”כשישראל הצטרפה למלחמה הזו נאצר החליט להתנקם; הוא הכריז שהציונות מחוץ לחוק, וגם, החליט שכל היהודים במצרים הם ציונים– ללא שום אבחנה. מרגע זה, ציוני = טרוריסט, והחלו התנכלויות ליהודים ביתר שאת. כל
היהודים, לרבות אבא שלי, נכלאו ולבסוף סולקו ממצרים”. יוסי מתאר שיהודי מצרים הוכנסו לבתי סוהר בתנאים מחרידים לתקופות שונות, במהלכן ספגו התעללויות קשות. בגלל המספר הרב של היהודים שנכלאו, בתי ספר שלמים הפכו למחנות מעצר, שיוכלו להכיל את כל האסירים. גם את אלברט, אביו של יוסי, כלאו, בגלל המשוואה הפשוטה שיהודי
= ציוני. יוסי: “כשבאו לעצור אותו הוא הכיר את השוטרים, יום קודם
הם שתו אצלו קפה. הם התנצלו, ‘אדון תם, יצא חוק ואנחנו צריכים לעצור אותך. איפה אתה מעדיף שנעצור אותך?’ הם התחשבו בו. הוא היה האסיר היחיד שהלך לבית סוהר בלי
אזיקים, מלווה בקצינים הבכירים של המשטרה שנתנו לו חדר משלו באותו בית ספר ששימש כמחנה מעצר”.
כנסת כמו כל יהודי טוב... באיזה שהוא שלב עשו בבית הכנסת שלנו חוג ללימוד עברית, וקראו לו ‘חדר’, בשנה האחרונה שלנו במצרים הלכתי לחוג הזה והספקתי ללמוד כמה מילים”.
הבריחה להליופוליס
הוריו של יוסי נולדו במצרים, אמו הייתה – כמקובל אז, מנהלת משק הבית, ואביו, אלברט תם, עבד בתקשורת המצרית, והתקדם לתפקיד ראש החברה שכל הפרסומים של
מצרים עברו דרכה והיו צריכים לקבל את אישורו. יוסי: “הוא היה מאוד מחוזר בתפקיד הזה – היו לו הרבה מכרים מהממשל, מהצבא, מהמשטרה, מהקולנוע, מהתאטרון, מחברות התעופה, מכל מיני חנויות – כל מי שרצו לפרסם את עצמם, גם מי שנולד לו בן או התחתן, באו אל אבא שלי. הייתה לו עמדה מאוד פופולארית והכנסה טובה. יש לי את יומן הפגישות שלו, לדוגמא, פריד אל-אטרש, הזמר מספר אחת
במצרים הגיע אל אבא שלי”.
חוויתם אנטישמיות במצרים?
“הייתה אנטישמיות בגלים. בכל הזדמנות שה’עמך’ או האספסוף רצו להתקומם – נגיד נגד הזרים, למשל הבריטים- הם תמיד הוסיפו גם את היהודים להתקוממות. ידענו ימים לא נחמדים בנושא אנטישמיות אבל אבא שלי צלח את זה”, יוסי משיב, ומתכוון למספר תהפוכות שעברו על יהודי מצרים בשנים מאז נולד.
כך שאף ו שקרה
וויכוח. רה מצב ה שכנע מאשר
החיים נה אבי,
שם של ם ועל חשמל גדולים הספר י חדרים בבוקר
ה בת 7
מהזמן פיתוח היה לנו ממשיך: הספר
יר, עם לילדים,
לא כדי התמונה הם לא הוקמה
יוקרתי ית ספר
מודיהם השיחות בא שלי עברית,
גם מה פעמים הייתה ת כנסת ם בבית
גיליון 1117  גליון חג פסח  י״ד בניסן תשפ״ג המגזין 77
היינו יהודים מצריים, לא ישראלים שחיים במצרים. מעולם לא פקפקנו בזה שאנחנו במצרים, לא הייתה לנו סיבה לעזוב את מצרים. בדיוק כמו שיש יהודים בצרפת ובאמריקה שטוב להם והם לא חושבים לעלות
לארץ
ראשית, ב-1948, כשקמה מדינת ישראל והמצרים נלחמו בישראל במלחמת העצמאות, היו מהומות נגד היהודים, וחלקם נכנסו לבתי סוהר וחלקם גורשו ממצרים, כפי שאירע למשפחתה של לבנה. אביו של יוסי יצא ללא פגע מהאירוע, המשיך לכהן בתפקיד המכובד ולחיות חיי פאר.
ב-1952, במהלך מהפכת הקצינים החופשיים, מהפכה שלטונית צבאית שהדיחה את פארוק, מלך מצרים והמירה את שיטת השלטון במדינה ממלוכנית לרפובליקנית, גורשו יהודים רבים, שאף ספגו התעללויות. אלברט תם, שנחשב
אהוד ומקצוען, נשאר בתפקידו גם בעת הזאת. ובכל זאת, מקרה אחד מהשנה הזו זכור ליוסי שנים רבות
אחרי שהתרחש, כאילו זה קרה אתמול: “בכל התקופה ההיא התנכלו ליהודים. בכל פעם שרצו לגנות מישהו הקללה הייתה ‘סעיוני’, ציוני. בזמן ההפיכה היה יום השריפות הגדול בקהיר, שם האספסוף שרפו כל מה שבא ליד, חנויות של הבריטים, וגם היהודים- תמיד צירפו את היהודים, המשרדים, המבנים, כל מה שהיה לו סממן של יהודי או בריטי הם הרסו, שדדו
ושרפו. “זה זכור לי כטראומה כי לאבא שלי יש אחות שגם הייתה
גרה במצרים, בשכונה יהודית, והיינו עושים את החגים פעם אצלנו ופעם אצלה. באותו יום של המהומות והשריפות היינו אצלה, וכשהרגשנו שהמהומות מתקרבות לבית של דודתי, כבר הייתה סכנה שהם יישרפו את כל הבניין שלה והפתרון הכי
ב ע ת
י
ה
ה ת
ל ה
ת ה
ש
ב
י
א ה
ה ל ,
י