Page 153 - Step and repeat document 1
P. 153
קוראים לזה אהבה | 153
שמעתי אותו עולה והופך לבכי תמרורים .נשכבתי על
המיטה ,נזרקתי עליה ליתר דיוק ,מתמסרת לו התמסרות
מוחלטת .שומעת איך הוא נהיה ליבבה .בכיתי בקול רם
ללא הפסקה.
הקשבתי לעצמי בוכה ונזכרתי שלא בכיתי בעצם מאז גיל
חמש ,מאז שברחנו שתינו מגן הילדים ונתפסנו ,זוכרת?
הגננת הכריחה אותנו לבלוע שמן קיק ,ואנחנו ,שסלדנו
ממנו ,חפרנו בור קטן מתחת לשער ונמלטנו .בשום אופן
לא הסכמתי לחזור אליו יותר .המחשבה שלא בכיתי
כל השנים הללו הכעיסה אותי כשלעצמה .ההימנעות
מבכי כדי לספק את ההורים ,לרצות אותם ,לא להדאיגם.
תמיד לוותר .כל המחשבות האלה הגבירו בי את הבכי.
הרגשתי שאני מפצה את עצמי על כל השנים הללו .תוך
כדי ההתייפחות עלו בזיכרוני גם חוויות מגיל ההתבגרות,
בחבר שהיה וגם בזה שלא היה .בכיתי גם אותן .הרגשתי
בגופי סוג של הנאה מוזרה ,פורקן בלתי צפוי; הקולניות
שפרצה ממני ,השחרור הנפלא והמזכך של הצעקה.
המחשבות על הנישואים ,על החירות שנלקחה ממני
בגיל צעיר כל כך שלא תשוב עוד ,העמיקו את הכאב.
אני כבולה ,אני מחויבת .לאן נעלמו החלומות שלי,
תשוקותיי ,האומץ שלי? הסרטים הצבעוניים הנפלאים
שרקמתי בראשי ,מה יעלה בגורלם? והדמעות זלגו .הכול
נגוז ,נמחק.
ולרגע המציאות כמו התבהרה ,נצבעה לפניי לפתע