Page 10 - 23322
P. 10
נעמה סגל
הציפיות שהקפנו בעיגול כשעמדנו לאמץ את בתנו הבכורה ,וגם לא
מה סימנו שנים אחרי ,כשעמדנו לאמץ את בתנו הקטנה .אני כן זוכרת
שזה היה הטופס השני שחתמנו עליו בשרשרת ארוכה של טפסים
שבאה אחריו ,שהיו בו שני עמודים ועמוד נוסף לחתימות ,וכדרכם
של טפסים וחתימות ,הוא נתן לי אשליה של תוקף :שיש לי שליטה
באימהות שלי ,בסוג הילדה שאני עומדת לאמץ ,ושבמוקדם או
במאוחר כל הסעיפים והחריגויות שהקפתי בעיגול יתפוגגו עד לכדי
ילדה שתדמה ככל האפשר לצלמי ולדמותי.
"יש לנו ציפיות לאמץ תינוק ששני הוריו היו רופאים שנהרגו
בתאונת דרכים ,ואין לו שום קרובי משפחה ",ניסינו להתלוצץ עם
העובדת הסוציאלית .היא לא צחקה ,ושאלה כמה טיפולים עברנו
לפני שהגענו לשירות.
"איך את יודעת שעברנו טיפולים?" שאלתי בפליאה מהולה
בהתגוננות.
"אלינו מגיעים רק בסוף־בסוף ,אחרי שכבר ניסיתם הכול ".היא
נשענה לאחור בכיסאה ,שילבה ידיים על בטנה וחייכה אלינו חיוך
שבע רצון.
רציתי להגיד לה שהיא מדברת שטויות ,תמיד רצינו לאמץ ,אנחנו
שונאים ילדים ביולוגיים .זה לא אחראי וזה לא אקולוגי ,שיש לנו
עקרונות .אידיאלים .אבל עניתי" :שבעה טיפולים".
במשרדי הרווחה — השירות למען הילד ,בחדר קטן בסוף המסדרון
ימינה ,עם חלונות צרים שממוקמים גבוה מדי ,ועם מסך מחשב ישן
וגדול על שולחן מצופה פורמייקה אפורה חיוורת ,ישבה העובדת
הסוציאלית :אישה צעירה ,בעלת שיער ג'ינג'י חלק ,שלושה פסים
בלונדיניים בפוני ועגיל באף בצורת סהר קטן ומוזהב .היא חייכה
אלינו כשקראנו את הטופס ,חיוך רחב וחושף שיניים שהקפיץ את
העגיל מעט החוצה .מדי פעם שינתה את תנוחת הרגליים וסובבה
את העגיל ,פעולה שכנראה התחילה כהכרח בשבוע הראשון להתקנת
10
