Page 32 - מוינינגר ועד אורנן-יוסי גלבוע 2023

מיסודה להביא לשינוי בזהות היהודית”.157 ברם, הזהות הישראלית אינה אקסקלוסיבית יהודית – בשנת 2018 הראה מדד הדמוקרטיה שכמחצית (51%) מהמרואיינים הערבים אמרו שהם גאים בישראליותם, לעומת 8% בלבד במדד זה לשנת 158.2021 אולם מה שחסר בסקר זה (ומחקרים אחרים) הוא, עד כמה ישראלים־ יהודים רואים בישראלים־ הערבים ישראלים כמותם?159 פניתי לשם כך לתמר הרמן, המובילה את “מדד הדמוקרטיה”, והיא הפנתה אותי לחוקר גל אריאלי, שכתב עבודות דוקטורט בנושא – תפיסות האזרחות בישראל. “שאלות מעניינות אבל אני לא מכיר מחקרים שבחנו את הנושא מהזווית הזאת”, השיב לי אריאלי. בבקשה דומה פניתי לסוציולוג סמי סמוחה, ותשובתו הייתה: “במחקרים שאני עורך אין שום שאלה ישירה על תפיסת היהודים את הערבים כישראלים כמותם. אני מניח שרק בודדים מקרב היהודים תופסים את הערבים ככמותם, תוך התעלמות מהבדלי התרבות, הדת והשפה והלאום ותוך התעלמות מהבדלי הדעות העמוקים של הסכסוך בין היהודים לבין הפלסטינים, אופי המדינה וסוגיות עקרוניות רבות אחרות. עם זאת, לא מעטים הם היהודים שמוכנים לקבל את הערבים כישראלים ולהעניק להם שוויון למרות השוני הרב בינם לבין הערבים”. מחקרו של סמוחה – “לא שוברים את הכלים, מדד יחסי ערבים־יהודים בישראל 2019” – הוא מחקר מעניין החושף סתירות יסוד ביחס להגדרותיה של מדינת ישראל. סמוחה עומד על כך שאין ישראל בגדר דמוקרטיה ליברלית המכירה בלאום אזרחי טריטוריאלי, אך מסביר זאת במעין “הסכמה” – “קיימת הסכמה בין הערבים, היהודים והמדינה על אינטגרציה ללא טמיעה של הערבים בחברה הישראלית. למניעת טמיעה משמשים שיטת המילט... חנוך נפרד, מגורים של כ־90% מהערבים בישובים נפרדים, אי הקמה של ערים וכפרים מעורבים והפרדה בצבא ובשירות לאומי”. עם זאת מוסיף סמוחה: “בדמוקרטיה האתנית של ישראל התנאים של שיתוף הערבים בשלטון אינם ברורים ודיון ציבורי דרוש ללבן אותם”. עוד עולה מממצאיו של סמוחה כי בין עמדה עקרונית ובין יישומה בפועל קיים פער. את הטענה ש”לאזרחים הערבים והיהודים בישראל צריכות להיות גם זכויות שוות וגם שוויון בחובת נאמנות למדינה” קיבלו 57.8%־62.8% מהערבים ו־57.2%־84.7% מהיהודים בשנים 2008־2019. אך כשהוצגה שאלה קונקרטית – האם יש לעודד אזרחים ערבים לעזוב את הארץ ולקבל על כך פיצוי – הסכימו לכך יהודי בשיעורים לא מבוטלים (17.4%־21.4% ב־2003־2017). זה לא נגמר בכך. בנושא רגיש כמו בידוק בנמלי התעופה, “רק 25.9% מהיהודים ב־2019 הסכימו להתייחס לערבים וליהודים בשוויון בבדיקות הביטחוניות במעברי הגבול”. זאת ועוד, רוב היהודים שללו מהערבים את חופש המגורים. לטענה “המדינה תבטיח שאזרח ערבי יוכל לגור בכל יישוב שירצה” הסכימו רק 43.8% מהיהודים, ובשנים אחרות – אף פחות מכך. לעומת זאת מעניין שהעמדה שלפיה “המדינה תקבע בחוק שהאזרחים הערבים יקבלו את חלקם היחסי בתקציב המדינה” הסכימו 69% אחוז מהיהודים בשנת 2009, ו־45.7% בשנת 2019. למרבה הצער, נטייה זו לדמוקרטיה כמו מתאדה בשאלות הבאות: את האמירה “אנחנו חוששים שהאזרחים הערבים מסכנים את המדינה בגלל שיעור הילודה הגבוה שלהם”, אימצו 70.1% בשנת 2003 ו־51.5% בשנת 2012. התפלגות התשובות לשאלות השונות מצביעה שוב ושוב על מגמות סותרות (ואין להתפלא על כך
157 שליט, עמ’ 100. 158 מדד הדמוקרטיה הישראלית 2021, המכון הישראלי לדמוקרטיה, עורכים: תמר הרמן, אור ענבי, ירון קפלן, אינה אורלי ספוז’נקוב. 159 בכך עסק בין השאר הוויכוח המתוקשר בין א.ב. יהושע לבין אנטון שמאס (שנות ה־80).
32