Page 15 - 1973 משא קטלוג

13
והטלטלה של הצופה. דן רפפורט מציג פסלי ברונזה חלולים, קליפות של דמויות כנף מפלצתיות, שתנועת המעוף שלהן מתנקזת לדימוי של הפה הפעור – האנשה של סערת הנפש, האכזריות והריקנות שבלב הלוחם. פסלי אבן של נחשים דרקוניים שומרים על ה'מקדש לברוש' של זאב קרישר. אלה מחקים מיתולוגיות קדמוניות, שמעניקות ליצורים כוחות מאגיים של שמירה והגנה על האדם, אולם ב׳מקדש לברוש׳ של קרישר, הם גלגול פיסולי-חומרי של הנפש-רוח של גופות בנינו ובנותינו, ששומרות עלינו ממעל. הנחשים המיתולוגיים של קרישר מוטלים בכבדות פיזית על מרחב השכול הקדוש, שמוקף בעצי ברוש חטובים בעץ. עצי ברוש חוזרים גם בציוריו של עודד ישראלי. האנלוגיה שבין המטוס שטס בשמים לבין העוף הדורס, מאפשרת ליצחק ניר להמחיש
את העוול המוסרי הפנימי, אותו חש הטייס בעת קרב אווירי.
אווירת שינויים ומהפכים בין החיים לבין המוות מרטיטה את הצופים המשוטטים באולם ההנצחה. כלל העבודות המוצגות מגלמות מצבים כאוטיים של אי-ודאות, מעברים בין עולמות, שיוט על קו התפר שבין החיים לבין המתים, שקיעה בתהומות הפחד מהלא-מודע ומהאינסופיות של העולם שמעבר, כאבים וגעגועים. תופעה מעניינת נוספת שחוזרת בתערוכה היא זיהוי פעולת האמנות עצמה כבעלת מסר איקונוגרפי. ״תאונות״ בחומר ובצבע במהלך העבודה, אומצו במודעות על-ידי האמנים כמטאפורה או כשיקוף ריאליסטי של הלך-הרוח, המלווה אותם לאחר המלחמה. דיוקנו של אליעזר רוזן חטוב בגזע עץ, שנמצא סדוק עוד בטרם הפיכתו ליצירת אמנות. משה שוחט, מנגד, יצק בברונזה פסל של דיוקן עצמי שנפל ונסדק בעת הכנתו. בשתי העבודות, הסדק הנראה על פני העבודה מסמל את הסדק הנפשי של שניהם. במהלך הכנת הפסל ׳חופשי׳ של פדוי השבי, אלי אלקרס, ניתק הראש מהגוף, ונוצר פסל חלול של גלימה חלולה, שבראשה ראש נטוי הצידה – ביטוי מצמרר של הריקנות בה חי השבוי החופשי. ביטוי קונקרטי של הריקנות בולט בעיסוק הפיסולי במעטפת של הדימוי – דן רפפורט שמפסל "קליפה" של עופות טורפים, או אלי אלקרס שמציג את הלבוש החיצוני, את הגלימה העורית שעוטה האדם. בסוג פרשנות כזה ניתן לראות גם כיצד אמנות מלחמה של לוחמים מדלגת ומאחדת בין שני תחומים, שבדרך כלל נהוג להפרידם בלימודי אמנות ובמחקרה: האמנות כתהליך פואטי והאמנות כתהליך של ריפוי.
מסקירת התערוכה עד כה, ניתן להסיק שבשל המלחמה חלו שינויים והתפתחויות בחייהם ובשפתם החזותית של האמנים: • שינוי אפיק קרייריסטי בעקבות המלחמה – לוחמים מקבלים על עצמם את האמנות כעיסוק מקצועי מרכזי. • לאחר אילמות מילולית במשך שנים בנוגע לימי המלחמה, התמקדות ביצירה אמנותית בגיל מאוחר. • שימוש בשפת האיור והרישום כתחליף לשפה המילולית לתיאור המאורעות בשדה הקרב. • התפתחות של עולם תוכן שמתמקד בהרואיות של שדה הקרב, בתיעוד ובציור היסטורי, בזיכרון ובקרב נגד השיכחה,
בהיבטים של אל-מוות ושכול; בפיסול אנדרטאות ציבוריות ופרטיות; באמנות קונספטואלית-מחאתית לצד אמנות אקספרסיבית-מופשטת להבעה אותנטית של רגשות הלם, פחד, סבל, כאב וגעגוע.
• שימוש, ניצול, פיתוח והעצמה של סמלים איקונוגרפיים מוכרים מתולדות האמנות, כמו עיניים, פה, ידיים, להעצמה חברתית ותרבותית של המסרים.
• מבחינה חומרית וצורנית – שימוש בחומרים אותנטיים משדה הקרב כחומרי גלם לעשייה אמנותית, פיסול קליפות או מעטפות לחללים פנימיים.
שני אתגרים מרכזיים ליוו את הכנת התערוכה "1973 – יומן משא":. האחד, סתירה והנגדה השוכנים, לכאורה, בצמד המילים לוחם-אמן וזאת בשל השוני הרב שבין כל אחד מהמושגים כשלעצמו, ובשל הקונוטציות הפשטניות, הפלקטיות והתעמולתיות