Page 14 - 1973 משא קטלוג

העקובות מדם שידעה ישראל – מלחמת יום הכיפורים. בד בבד, התערוכה פורסת תשתית רחבה יותר לדיון פורה על יחסי הגומלין הבלתי-נמנעים שבין 'מדינה במלחמה' לבין ההשפעות ארוכות הטווח של מלחמה על כלל החברה ועל השתקפות מימד זה בשפת האמנות החזותית. בתערוכה נוצר מרחב שיתופי בין עת המלחמה ההיא לבין חווית ההתבוננות והשיטוט של הצופה העכשווי בחלל התצוגה. שיטוט בין מנעד אקלקטי של עבודות, שחושף התכתבות פנימית, לא מתוכננת, בין כל העבודות בפן האיקונוגרפי-תוכני, בפן השפה הצורנית-מורפולוגית ובפן של הפעולות האמנותיות האישיות, בהן נוקט כל אמן בהכנת עבודותיו. הטראומה האישית של כל אמן, המעובדת ביצירות, מתגלה בתערוכה כחלק ממכלול הטראומה הקולקטיבית של המדינה ורומזת על תחומים לא מודעים ולא מעובדים גם בזיכרון הקולקטיבי של הטראומה ובהתבטאות החזותית שלה. זיכרון המלחמה, על רבדיו השונים, הינו חומר גלם, תרתי משמע, ליצירתם המקצועית של כל המשתתפים בתערוכה. חלקם משתמשים בדמיון, בהזיה ובפנטזיה של ימי הקרב בכדי להעביר את החוויה המציאותית שעברו, והאחרים יוצאים לשטח ומפסלים עם החומרים הפיזיים של סביבת הקרב – אבן ומתכת. גם שימוש קונקרטי של 'רדי-מייד' מימי הלחימה נפוץ בתערוכה – מכונת הכתיבה השרופה, קסדה והקלטות שמע בקשר.
על-אף הביטוי האישי של כל אחד מהאמנים בבחירת הדימויים והחומרים בעבודותיו, ניתן לראות בתערוכה דימויים ומוטיבים אוניברסליים, חוזרים ונשנים. אלה חושפים עולם מטפורות, קוסמי לכאורה, שמבטא מעין ייצוגיות פואטית של הנפש האנושית: דילמות של מאבק וניצחון, מעברים בין עולמות, ריקנות. מצוקה ופחד מובעים בעזרת דימויים של מעברי חצייה, מעברים ימיים, חיות קדמוניות, שדים ומפלצות, עיניים ופנים ללא פיות, ידיים וחלקי גוף, סירות, עצי ברוש, חורים שחורים. ניתן לראות בדימויים אלה השתקפות של תולדות האמנות, כפי שזו הוטמעה בזיכרון תרבותי קולקטיבי, כאוסף סימנים המשמש עתה את האמנים
להבעה, בין במודע ובין שלא במודע.
דימוי הקסדה, לדוגמה, שהיא אביזר בטיחותי בלבוש הלוחם, מובא בתערוכה ממספר כיווני מבט – כלי ביטוי למחאה (אליעזר רוזן), ריקנות ונעדרות (זאב פלק), קערת מזון שאוגרת את גופות החללים (דוד יסעור). חור שחור שהוא צורה מעגלית, רווית צבע כהה,שמופיעהבמספרציורים, ְמַמרכזאוירהשלתהום,ריק,ופחד–איבריםצמחייםפנימיים(רוניראובן)אושמשאפלהשאינה מאירה (דובי קדמון). ביטוי פיסולי של החור השחור מופיע במצגים המוגזמים של הפה הפעור בפסלי עופות הפרא של דן רפפורט
ובפיות השייטים של זאב קרישר. שניהם מאנישים את עצם חווית הזעקה, באשר היא, לנוכחות פיזית של צורת החור השחור. במקביל לפסלים, שיש בהם התייחסות ממוקדת לדימוי הפה, לחסרונו או לביטויו המוגזם, איבר הראיה – העיניים, מקבל חשיבות יתרה. העיניים הבולטות בראשי האבן של דוד יסעור או המבט הנוקב של הלוחם, המתמקד בחשיבה וברגש בעת ובעונה
אחת, בציורו המפוקסל של אלי קסן.
דימויים של ידיים מיוצגים בתערוכה במספר ציורים ופסלים. מילולית, זו יכולה להיתפס כ'יד הזיכרון', אלא שבעבודות המוצגות הן מייצגות מראות מבעיתים קונקרטיים מעת הלחימה. משה שוחט מסתת באבן יד של חלל מצרי, שבוקעת מחולות מדבר סיני, ומשה דיין מפסל בברזל יד של לוחם סורי, שמגיחה מצריח טנק. היד של יהודה לוונטל, העשויה מברזל בניין מכופף ומרותך, מישירה מבט אל הטורסו חסר הגפיים שפיסל. הפעילות הפיסולית של לוונטל, שמתמקדת בהתכה של מוטות ברזל וריתוכם
מחדש לכדי חלקי גופות, משקפת התרכזות בפציעה ובתיקון של הדימוי האנושי. מטמורפוזהשלמצביםאנושייםלדימוייחיות,עופותכנףמפלצתייםוזוחלים,מרחיביםאתמנעדתחושותהְּבעתה,הזעזוע
12