Page 47 - 1943 הילל קוק
P. 47
של יהודי; שאיננו יהודים זהים. מר סטרלסין היה יהודי אמריקני. ולכן התחלנו לחשוב, קדימה ואחורנית, למעשה התחלנו לחשוב אחורנית. היינו בעיצומה של הפתעה ובהלם מוחלט (1941).. מר סטרלסין ואני ניסינו בכנות לשאת ולתת, יושרה אינטלקטואלית. שנינו היינו יהודים, אבל תהום היתה פעורה בינינו. באותם ימים הבנתי את בלבול הזהות, הבלבול בין המציאות לחלום, את המציאות של "עם יהודי" מנותק ומבולבל, אחד הוא יהודי גרמני, האחר יהודי צרפתי, והשלישי יהודי אנגלי, והם יורים זה בזה בקרב (במלחמת העולם הראשונה).. שקר זה, טרגדיה זאת של אחדות יהודית – אין דבר כזה, אלא ההיפך מכך. כך המצב גם היום (חובט באגרופו על השולחן)., השקר הגדול על אודות האחדות היהודית, בין היהודי האמריקני ליהודי הישראלי, ויום אחד הוא יתפוצץ. יהודים חיו תמיד בתחום המציאות שלהם, שהיתה מנותקת לחלוטין מהמציאות. במציאות, הם חיו בחסדי הגויים. הגויים הרגו בנו והתעללו בנו, אבל הם גם סיפקו לנו מים ומקום להניח בו את הראש. לכן, ליהודים כאומה אין שום מושג של מדיניות מעשית. במשך 1,900 שנים הם לא עסקו בסוגיות מעשיות. לדוגמה, קח את מנחם בגין – הוא מזכיר לי את הסיפור היהודי הישן על יהודי בעיירה שחוזר הביתה אחרי שחבורת גויים הכתה אותו ומספר לאשתו מה קרה, והיא שואלת אותו "ואתה לא אמרת להם כלום?" ההבדל הקלסי בין דיבורים למעשים לא קיים בקרב היהודים. בכל פעילויות האומה הישראלית, אחרי מאה שנות ציונות, יש הבדל בין תת-מקלע למחשבה מדינית. בכל שנות הציונות, ההנהגה לא הדגישה שהציונות היא תנועת שחרור לאומית לריבונות עבור אלה שאין להם אפשרות בחירה או אלה שבוחרים; מי שרוצים אחרת, שיעשו אחרת. הציונות דיברה תמיד על אחדות בקרב יהודים. כאשר הגעתי לארה"ב ב-1940, הבנתי שיש יהודי אמריקני ויש יהודי פולני, אבל השינוי בראשי התחולל במהלך השואה; הבנתי שיש כאן בעיות עצומות. בשנת 1944 כתבתי לוויצמן מכתב ארוך על כך. מר סטרלסין, שהיה ראשון להעלות את שאלת זהותו, לא ידע באמת מה הוא סח, אבל בעיקרו של דבר הוא צדק. חזרתי לישראל ב-16 במאי (1948). כי כך הבטחתי לרב וייז במהלך השואה. באותם ימים ניסינו להציל יהודים אירופים, ופגשנו את ד"ר וייז, וד"ר וייז צרח עלינו ואמר שיש שבפלשתינה 500,000 יהודים, וכאן בארה"ב, פעילויות הקבוצה שלנו (קבוצת ברגסון). מסכנת חמישה מיליון יהודים. היה לי קשה להבין אותו. ובשנת 1943 כאשר הצגנו בקונגרס את הרעיון להצלת יהודים, הציונים והרב וייז יצאו נגדנו. אתה יודע, הרבנים האלה נהגו לצרוח; בנעימה שייקספירית, וייז צרח "בשם מי אתם מדברים?" אז אמרתי לו "אתה רוצה שאני אלך למחנות המוות באירופה ואקיים שם בחירות?" אנחנו פועלים על פי מצפוננו כאומה עברית (במאי 1944 ברגסון פתח שגרירות עברית בוושינגטון).. אנחנו חשים אחריות להצלת עמנו, ואנחנו מצטערים שאנחנו עושים מעט מאוד עם הצרחות שלנו. ואתה, רבי וייז, אומר שאנחנו צורחים יותר מדי, כי אתה אמריקני ואני עברי ושנינו יהודים. אתה ממוצא עברי (הוא חובט שוב ושוב בשולחנו)., ואני עברי היום, וברגע שחלק קטן מהאומה העברית (פלשתינה). יהיה ריבון, אני אהיה שם. ואתה תמשיך להיות איש דת אמריקני בן הדת היהודית וחבר במפלגה הדמוקרטית, והרב סילבר, עמיתך, יישאר כאן כאיש דת יהודי, וכחבר המפלגה הרפובליקנית, ואחרי שאמרתי את הדברים האלה מאות פעמים, נסעתי לישראל ב-15 במאי אבל הגעתי ב-16. בשנת 1943, כאשר ניסינו להעביר חקיקה על הצלת יהודי אירופה, ווייז יצא נגדנו, היה לי ויכוח עם וייז, וניסיתי להסביר לו שהוא טועה. נתתי לו דוגמה, מצב דמיוני שבו אנחנו יושבים עכשיו ודנים בדברים
45
