Page 144 - יוסי שדה 4.8.23 אינטר

טבעי, רחוקים מגשת. על פיסגת אחד מהרים אלה, בנו תושבי טרמסוס את עירם, והקיפוה חומה אדירה. אתה תמה- בשביל מה החומה? איזה אויב יצליח לטפס על הר נישגב כל כך? למה הוסיפו התושבים, חומה אדירה, ששום איל ברזל לא יוכל להבקיע? ולמה, למרות זאת, נטשו התושבים? אולי, אם נדע את הסיבה- לנו זה לא יקרה???? ידידי, פסיכולוג, הסביר לי את דעתו על סיבת הנטישה. פסיכולוגים, הרי, תמיד יודעים להסביר דברים אחרי שהם קורים - אף פעם לא לפני. לעיתים, אמר לי הפסיכולוג, אין יותר למה לחכות. זה קורה בשותפוית מסחרוית, וזה קורה בזוגיות, וזה קורה גם כאן. עיר ובוניה, שאלתי, גם הם זוגיות? כן, אמר הפסיכולוג, עיר ובוניה הם שותפות, סוג של זוגיות. במקרה של טרמסוס, אמר הפסיכולוג, השותפים אמרו- המטרה שלשמה התחברנו, הושגה! העיר מושלמת!! עכשיו- מה??!! אין יותר סיבה להיות ביחד! סיימו, אתה מבין, התושבים והעיר, את המסע שלהם- כרתו את עצי את היער, יישרו את השטח, נאבקו בקדחת ובמלריה המקומית. הדבירו השממה. בנו המדינה -בית אחר בית, מקדש אחר מקדש, (אולי גם רכבת קלה...), וכמובן- חומה בצורה שתגן עליהם מכל אויב. וכשכל זה הסתיים- הסתיים גם הרומן של השניים האלה. לא נשאר למה לחכות, והגיעה העת להיפרד. מי חשב, בשנות המעשה, שכך זה יסתיים? ומי היה היוזם? מי משניהם גילה ראשון, שהמסע הזה הגיע לקיצו? ומה זה חשוב? מה שחשוב הוא, שבפנקס הימים אין עוד דף. יש, כנראה, אמת, שהיא מעבר להיגיון האנושי. התברר, שהשנים הטובות שלהם, יחד, היו השנים של ההכנה לקראת. כי, מה שנראה להם באותן שנים כפירורים, שבעיקבותיהם תבוא העוגה- היו בעצם, העוגה עצמה. עתה, מששלם המעגל, הגיעה עת ללכת. אין יותר- לא פירורים ולא עוגה. היו להם שנים ניפלאות של חלום, מאבק ויחד מאושר- אך הן חלפו, בלי דעת. מששלמה המלאכה, עמדו שני אלה, העיר, מצד אחד, ובוניה, מצד שני, אל נוכח הריקנות שמצפה להם בעתיד. זאת, הלוא, האכזבה, שמלווה כל חלום שהתגשם. הם הבינו, בחוכמתם, שהתקופה המאושרת בחייהם היא זו שחלפה, לא זאת הקרבה. עתידם- מאחוריהם!! הם הסכימו, בכאב, שהגל הזה, שאיחד אותם ברגע היסטורי, על הפיסגה של ההר שלהם, זה שנתן להם סיבה ניפלאה להתעורר יחד, כל בוקר, הוא אותו הגל, שגם חזר והפריד ביניהם לנצח.
144