Page 156 - חיי יוסף
P. 156
נספח א
שהאש ,שהייתה מופנית כלפי אויבינו ,הסתובבה נגד החומה שבנינו; אלא מבטא הדבר
קצף (אלוהי) בשל כל העוולות ,אשר בשיגעוננו העזנו לעשות נגד בני עמנו (שם.)332 ,
לפיכך יש בהחלט מקום לסכם את מלחמת היהודים כספר המאשים את היהודים והקובע שהם עצמם
אחראים לגורלם – מוכנעים ומושפלים על־ידי הרומאים ואלוהיהם נטש אותם .חורבן הבית הביא
את הדרך היהודית לסופה ,ואין ליוספוס אלא לתאר את הדברים ולבכות (כפי שהוא מעיד על עצמו
בהקדמת הספר – א.)21–9 ,
ואולם יש לציין שבו בזמן הספר משאיר פתח תקווה .כמו שיוספוס טוען לאורך הספר שכמה מן
הנציבים הרומים לא היו שליחים טובים של רומא אלא מושחתים ובכך תרמו משהו להבאת המלחמה,
כך הוא טוען גם ,שהיהודים שהיו אחראים למרדנות ולסכסוכים הפנימיים לא היו נציגיה האמתיים
של היהדות ,אלא מהפכנים ("שרלטנים"" ,קוסמים"" ,דמגוגים"" ,ליסטים" וכו') שהצליחו להוליך את
העם שולל ו/או להשתלט עליו .פעם אחר פעם הוא מנגיד למורדים את נציגיה של דרך אחרת .כך בין
השאר:
• כשהוא מגיע למרד היהודי הראשון בשלטון הרומי הישיר ביהודה ,בשנת 6לסה"נ ,ואגב כך
מציג את יהודה הגלילי כמי שהסית את היהודים למרוד בטענה שקבלת עול רומא סותרת את
הדת היהודית ,יוספוס מקפיד לא רק לגנות את התורה "החדשה" הזאת אלא גם לצרף תיאורים
ארוכים ומפורטים של שלוש ה ִגרסאות הוותיקות והמקובלות של היהדות (פרושים ,צדוקים
ובאריכות – איסיים; מלחמת היהודים ב ,פרק ח) .כתות אלה ,אין אצלן עילה להתנגשות עם
השלטון הרומי ,פרט למקרה שזה פוגע בזכותם לנהוג לפי מצוות הדת היהודית.
• כשהוא מתאר את ההחלטה שהציתה את אש המרד ,ההחלטה להפסיק להקריב קרבנות של
נכרים ובייחוד את הקרבנות למען הקיסר והקיסרות ,יוספוס מקפיד להסביר שאלה שקיבלו
את ההחלטה היו צעירים חמומי מוח ,ואילו "גדולי (העם) יחד עם הכוהנים הגדולים והפרושים
המובילים" (מלחמת היהודים ב )411 ,התנגדו לצעד הזה וגם יכלו להוכיח שהוא מנוגד למסורת
היהודית.
• לתיאור הארוך של התאבדותם של לוחמי מצדה ,לרבות צמד נאומים בזכות התאבדות המסיים
את הספר האחרון של מלחמת היהודים ,הקדים יוספוס והקביל ,בספר השלישי של החיבור
(סעיף 355ואילך) ,תיאור ארוך – לרבות צמד נאומים בגנות התאבדות – של הדרך שהוא
עצמו נקט בהיותו מפקד הנצורים ביודפת ,בטענו שאין להתאבד וכי התאבדות היא פשע כלפי
אלוהים ,אלא יש להיכנע לרומאים .זאת ועוד ,הוא אף מתאר כיצד רימה את חבריו־פקודיו
שלא נענו לו ודרשו התאבדות ,כך שלבסוף הוא ניצל והסגיר את עצמו לרומאים ומילא שליחות
אלוהית בבשרו לאספסיאנוס שעתיד הוא להיות הקיסר .כלומר ,יוספוס מציג את עצמו כדוגמה
של יהודי החי כיהודי תחת השלטון הרומי; הסיפור היהודי לא נגמר אפוא עם החורבן ,והאל
היהודי לא נטש את היהודים בכך שהוא נותן את השלטון לרומאים.
מסר אופטימי זה הוא מוטיב משני בלבד במלחמת היהודים ,אך הוא עתיד להתפתח בספרו השני של
יוספוס.
147
