Page 17 - ETMOL_117
P. 17
יהודי מתימן מיחידים ארעיים שהיו באים ושבים .ספיר מספר שבני
צנעא נפלגו מתושבי המקום ועשו בית־כנסת לעצמם .הוא
17 מציין כי המחלוקת ביניהם גדולה וריבותיהם הגיעו עד
למושל .ספיר תולה את האשם ביהודי צנעא המתנשאים על
בני המקום מחמת שהם בעלי תורה ורואים את עצמם
מיוחסים .הם אינם מתחתנים במקומיים ואף לא אוכלים
משחיטתם.
לעומתו ,סלימאן קארה שעמד בראש מחנה יהודי צנעא,
הטיח בשנת תר״ך ,1860 ,אשמות כבדות ביהודי המקום,
וטען שהם רוחשים שנאה ובוז לאחיהם מצנעא .שני
הצדדים התפללו תחילה בבית־כנסת אחד ,אולם המחלוקת
והמריבות היו כה רבות וקשות עד שבית־הכנסת נסגר
והמחנות התדיינו לפני השופט המוסלמי שבמקום .במשפט
היתה ידם של יהודי עקבה מדורות על העליונה ,ויהודי
צנעא פרשו והקימו בית־כנסת לעצמם .ראשי מחנה בני
צנעא גזרו על אנשיהם שלא להתקרב ליהודי המקום ,שכונו
בפיהם ״תועי רוח״ ,בשום עניין ,כולל קשרי נישואין .הם
נימקו את גזירת ההתבדלות במעשיהם הרעים של בני
המקום ,שגירשו את נשותיהם מהמקווה והוציאו לעז כאילו
בעליהן ואבותיהן הפקירו אותן לזנות עם חילות הכיבוש
התורכי .עם חלוף השנים התפייסו שני המחנות ונשכחו
המריבות .בסופו של דבר התיישבותם של בני צנעא במקום
זה ,כמו במקומות אחרים ,הביאה לתוצאות ברוכות ,שכן
בני צנעא שהיו עליונים בתורה ובנימוסין השפיעו על בני
המקום .במרוצת השנים פרשו הרועים הרוחניים של פליטי
צנעא את חסותם על כל היישוב.
גזירת המקמצים
מן המסמכים למדים אנו על אחת הגזירות הקשות
שנגזרה על בני העיירה ,כמו על יהודי תימן במקומות
אחרים ,״גזירת המקמצים״ ,שלפיה התחייבו היהודים
בתימן לנקות את המחראות ואת בתי״הכבוד של המוסלמים
ולפנות את הרחובות מפגרי נבלות .גזירה משפילה זו לא
היה לה דומה בשום ארץ מוסלמית.
חיים חבשוש ,איש תימן שפירסם ספר זכרונות על חיי
היהודים שם בסוף המאה הקודמת ,מספר כי פעם פרצה
מריבה בין שני תימנים מוסלמים נכבדים בצנעא ,ואחד מהם
האשים את השני ,שהיה מקורב למלך ,כי הוא מנקה בתי
מחראות של יהודים .הדבר עורר סערה וראש השופטים של
תימן ,יחיא אלסחולי ,שחי בשנים ,1795-1722יעץ למלך
להטיל את המלאכה הבזויה על היהודים .אותו שופט היה
שונא יהודים נודע ובהשפעתו אף נגזרה גזירה קשה אחרת
על היהודים :המרתם בכפיה של יתומים.
גזירת המקמצים מיררה את חיי הקהילות היהודיות.
הפרנסים היו מחזרים אחרי אנשים משולי החברה ,והיו
מעטירים עליהם פיוסים וריצויים ושוחד ממון כדי שיסכימו
לעסוק במלאכה המשפילה .המוסלמים בצנעא היו פטורים
מתשלום בעבור ניקוי המחראות שלהם ,והבלנים בבתי'
המרחצאות ,שקנו את הגללים המיובשים כחומר הסקה ,לא
שילמו בעין יפה .על כן היו ראשי הקהל נאלצים להשלים
את שכרם של המקמצים מקופת הציבור .מצבם החומרי של
המקמצים היה שפיר יחסית ,אך מעמדם בחברה היה נחות.
אמנם ראשי הקהל נהגו בהם כבוד והעריכו את פועלם
וקורבנם למען הכלל ,אך המון העם דחה אותם והתרחק
מהם ,במסיבות ובשמחות היו מושיבים אותם לחוד וילדיהם
התחנכו ב״חדרים״ של דלת העם .המקמצים עצמם לא סבלו
מרגשות נחיתות והיתה בהם גאווה על כך שהקהל תלוי
בהם .הם היו מאורגנים בכעין אגודה מקצועית ובראשם
עמד מנהיג שדאג לשכרם והם נשמעו לו משמעת עיוורת.
