Page 58 - תאטרון 38
P. 58
טרטיף בגשר .כל הדמויות עוטות פאות טווסיות צבעוניות
ראוי לומר שמבחינות מסוימות בימוי טרטיף בבית ליסין מורכב מקודמו :עמידתו של טרטיף )נמרוד
ברגמן( בפני בני המשפחה אינה נלעגת .יתר על כן :חיזורו אחר אלמיר ,אשתו האלגנטית והמעניינת
של אורגון )הדס קלדרון( הוא דון-ז'ואניסטי ,וכשהיא דופקת על השולחן כדי לזרז את אורגון בעלה
)ששון גבאי( ,המתחבא מתחתיו ,לצאת ,ניתן לחשוב שדחיפ ּות קריאתה נובעת מהחשש שמא היא
עצמה עלולה להתפתות לטרטיף .גם הדמות הסמלית – ה ְזקנה לבושת השחורים היושבת מאחור
ומתפללת עוד טרם ההצגה מתחילה – מעוררת מחשבה :האם הוסיף אותה הבמאי כעדות למסורת
הדתית הקפואה העוברת מדור לדור?
מעורר עניין אף הסיום הכפול שהוענק להצגה ,ביטוי לעידן הפוסט מודרני ,הנוסך בנו תחושה
שחיינו הם בבואה של מצבים בלתי מקוריים .וכך ,בעוד שהקומדיה מפגישה ,כמעט כמעשה
של דאוס-אקס-מכינה ,את היסודות המנוגדים ומלכדת אותם לכלל נצחון על הנבל ,רומז כאן
הבמאי על שרירותן של ההכרעות האנושיות :במקום לסיים בהולכה של טרטיף אל הכלא ,כפי
שמנחה אותו המחזה הכתוב ,הוא מציג את שתי האפשרויות ההיפותטיות :בית המשפט יכול
היה לחשוף את נבלותו של טרטיף ולהענישו במאסר ,אך יכול היה גם שלא לגזור עליו אשמה
ב"העדר תשתיות ראיתיות" .האם אין גם כאן רמז לחיינו אנו ,שבהם התקבלה לאחרונה לא
פעם החלטה שלא להעמיד אישיות פוליטית לדין ,או לזכותה מחוסר ראיות ,גם אם פגיעתה
בחוק היתה לכאורה ברורה לעין?
גליון 57 38