Page 40 - גג 44
P. 40
הוריה של ליליאן .אביה היה רופא ומפקד בצבא העיראקי, אמותיהם המסורות של ילדים אלה,
אימה –אחות מוסמכת .צילום משנת .1933 שהתייסרו על שהם נזרקו בצֹוק
העתים אל הלבנט החם וההומה,
למעלה :תעודת אחות מוסמכת של אימה של ליליאן, ביקשו מאמי בביישנות מנומסת
.1933-1934למטה :תעודת הרופא של אביה ,צילום לתת להם לתרגל ולהתכונן לשיעור
של המורה הרוסייה זקופת הקומה
משנת .1939 שהחזיקה קבע בידה שרביט בשעת
השיעור .נגד המורה הפדנטית
למוזיקה ,שבעצמה עשתה אז את
צעדיה הראשונים בארץ ,הכרזתי
מרד ו"שיגעתי" אותה באכזריות
של ילדה .השרביט שכוון מעלה-
מטה ימינה-שמאלה ריקד בידה
בתזזיות בלתי נשלטת ,והיא צרחה
בסופרנו קורע אזניים :״אני לא
יכול (לשון זכר) כך״ .כשאמי
נקראה לחזות במתרחש ,התנהגתי
למופת .לבסוף הודיעה המורה
הרוסייה לאמי :״ילדה לא רו ֶּצה
(לשון זכר) ללמוד!!!״ ,וכך
שוחררתי משיעורי הפסנתר.
הכינוי "הבת של הרופא" דבק בי,
ועד היום אני פוגשת אנשים
שאינם יודעים את שמי אך זוכרים
את כינויי .לא אחת אני מתגעגעת
לאותה אווירה כפרית של
ה"שיכון" בפתח-תקווה ,שהייתה
בו מרפאה אחת ,פקיד אחד ,אחות
אחת
ורופא אחד .הייתה גם מכולת אחת,
והייתה גם גינת-ירק וגן עם עצי-פרי,
לול קטן ורק פינה קטנטנה לנוי ופרחים.
גם באר אחת הייתה בו וגבעה אחת
ומישור קוצני אחד ובית הסתדרות אחד
וסרט אחד בשבוע וספרייה אחת ותימני
אחד מרובה ילדים שהייתה לו עז חולבת
אחת .לתימני היה אב שקראו לו ״המורי״
שסבל מהתעללויות רבות השראה של
ַּגג גיליון 38 44
