Page 23 - תיאטרון 46

‫המונולוג האחרון‬

‫‪ ‬‬
‫שהתנהלה בקצב מהיר וסיפרה סיפור מרתק‪ .‬ההצגה הראשונה לקהל הייתה‬
‫מתוכננת למוצאי שבת שלמחרת‪ .‬כולנו היינו נרגשים‪ ,‬מתוחים ומלאים בחרדות‪.‬‬
‫בסוף החזרה‪ ,‬לאחר שהבמאי העיר את הערותיו‪ ,‬והשחקנים התפזרו‪ ,‬ניגש אלי‬
‫המחזאי ואמר שהוא רוצה להוסיף למחזה מונולוג של קסטנר‪ ,‬המתבונן בפרשת‬
‫ההצלה‪ ,‬במשפט שנערך לו ובהתנקשות בחייו‪ ,‬אחרי מותו‪ .‬לרגע נדהמתי‪.‬‬
‫המחזאי‪ ,‬אותו כבר הכרתי היטב‪ ,‬היה רציונליסט אדוק‪ ,‬ופתאום דווקא הוא מכיר‬
‫ברוחו של קסטנר המת ומציע להביאה לבמה בסוף ההצגה? מיהרנו אל הבמאי‪,‬‬
‫שהתלהב אף הוא מן הרעיון‪ ,‬והחליט להזמין את השחקנים לחזרה נוספת לפני‬
‫ההצגה הראשונה‪ .‬המחזאי שב לביתו וכתב כל הלילה‪ .‬בשבת בבוקר נפגשנו‪.‬‬
‫המונולוג היה מרגש ומטלטל‪ .‬בסופו מספר קסטנר כיצד שב לביתו בתום יום‬
‫עבודה בעיתון אויקלט‪ ,‬ובפתח הבית המתין לו מתנקש שירה בו בגבו‪ .‬ושוב‬
‫התרחש מעין נס קטן – הכאב הפיזי שבמונולוג הזה התחבר מיד אל כאבו הפיזי‬
‫של אבי שאף הוא נורה בידי מתנקש‪ ,‬כאב שחוויתי על בשרי מן היום שבו הוא‬
‫נהרג‪ .‬אחרי הצהריים למדתי את המונולוג בעל פה‪ ,‬ובערב חתמתי בו את‬

‫ההצגה הראשונה לקהל‪.‬‬

‫גם אם רבים מחברי יחלקו על המשמעות שאני מייחס לשתי האנקדוטות‬
‫שתיארתי‪ ,‬אני בכל זאת נוטה לראות בהן ביטוי לתהליכים פלאיים שהתרחשו‬
‫במהלך החזרות‪ .‬התהליכים האלה לא תוכננו‪ ,‬ולא נקבעו עבורם שעות עבודה‬
‫בלוח הזמנים‪ .‬אין לי ספק שהם התרחשו משום ששותפיי לעבודה יצרו מרחב‬
‫פתוח שאפשר לכוחות המסתוריים הללו לפעול‪ .‬ועל כך אני מודה להם גם היום‪.‬‬

‫על תכלית העשייה התיאטרונית בישראל‬

‫נולדתי ב‪ 1937-‬בתל אביב‪ .‬גדלתי בה כל חיי‪ .‬הייתי עד ושותף לאירועים‬
‫היסטוריים ופוליטיים משמעותיים‪ .‬שיחקתי רוב שנותיי בתיאטרון הקאמרי‬
‫שהעלה מדי פעם מחזות שעסקו במציאות הפוליטית והחברתית בישראל‪ .‬אבל‬
‫כשאני בודק את רשימת המחזות שהשתתפתי בהם‪ ,‬אני רואה מיד שרובם‬
‫המוחלט הם מחזות זרים‪ ,‬ורק מיעוטם מחזות ישראלים‪ .‬למעשה מתוך עשרות‬
‫המחזות שהשתתפתי בהם אני זוכר רק מחזות ישראלים ספורים‪ :‬כנרת‪ ,‬כנרת‬
‫מאת אלתרמן‪ ,‬ערפל מאת מתי גולן‪ ,‬קסטנר וחבלי משיח מאת מוטי לרנר ואדם‬

‫גיליון ‪ 46‬ת י א ט ר ו ן ‪21 ‬‬