Page 27 - תיאטרון 46
P. 27
אתך הסליחה ,אדון פרופסור ,אבל אני לא שכחתיה. שפינוזה:
גם אני לא .אל תכעס עליי ,אבל לא לזה התכוונתי. סוקרטס:
אתה בכלל יודע למה כוונתי? קאנט:
כמובן .זמן וחלל הם רק מושגים של התודעה... סוקרטס:
אז אתה יודע .אם כן ,מדוע אינך מתנהג על פי הידע הזה?
אני לא ההוכחה החיה שאני אכן מתנהג על פי הידע הזה?! קאנט:
סוקרטס:
אינני מבין.
הרי אני ,שחייתי ביוון העתיקה ,מכיר את ביקורת התבונה קאנט:
סוקרטס:
הטהורה שלך כמעט בעל פה.
לזה? לזאת התכוונת? אם כך ,בסדר .ברצוני להאמין לך. קאנט:
הוא ,ברוך שפינוזה ,ואני ,כיצד ניסחנו זאת אז ,כשהיינו סוקרטס:
שרויים עדיין בגופנו הגשמי ,בכותונת של עורנו? אנחנו
שפינוזה:
ב״נצח״ .ברגע זה עכשיו ,אנו בנצח... סוקרטס:
איזה פרדוקס נפלא!
קאנט:
הרי הנצח איננו אלא בו־זמניות – סינכרוניזציה. סוקרטס:
את זה שאלת מאוגוסטינוס?6 שפינוזה:
מי כבר שאל דבר משהו-כלשהו וממי? סוקרטס:
פעם כל אחד מאתנו עסק בעדיפויות .כאן ,עכשיו ,אין לנו לא שפינוזה:
לפני ולא אחרי ,לא ראשון ולא שני. קאנט:
הרי אנחנו קיימים בנצח.
והנצח קיים – אתנו. סוקרטס:
טוב ,זה לא בדיוק חדש תחת השמש .אך עליי לשאול אותך קאנט:
שוב :כיצד אתה יכול לדבר על הזמן המדויק? שפינוזה:
אדון פרופסור ,בחייך! כיצד נוכל להסביר לבני אנוש כל זאת: קאנט:
נצח ,זמניות ,בו־זמניות?!...
אתה צודק.
הוא צודק ,אדון פרופסור!
בכל הכבוד ,המשך נא בכתיבת הפרוטוקול ,אדון שפינוזה.
גיליון 46ת י א ט ר ו ן 25 
