Page 127 - airegoldberg
P. 127
127
סיפורו של אריה גולדברג
"פייסח, ווס איט זעאן?" ("פסח, מה יהיה?"), אני צועק לעברו של פסח, מפקד הכיתה שהגיע מקפריסין. "עוד מעט נהיה בעיראק אל מנשייה", צועק פסח לעברי.
דקות מעטות לפני כן - לילה, חצי ירח, והגדוד השביעי של חטיבת הנגב נשלח אל השטחים הפתוחים שמדרום לקיבוץ גת. "כל אחד שיעמוד כמו דחליל בשדה", פוקדים מפקדינו. אט אט מתגנבים אל עבר גדרות הכפר הערבי עיראק אל מנשייה. Hurrah (הידד), מכריזים הלוחמים ומסתערים על הגדרות. Hurrah, עונים להם התותחים והמרגמות של החיילים המצרים. חשכת הליל התחלפה בפיצוצים ובהבזקי אש מכל עבר וזעקות של פצועים. חייל איבד את רגלו ופוצץ עצמו עם רימון. אני נחבט אל הקרקע מהדף פצצת מרגמה, מעביר את ידי על ישבני ומרגיש שנפצעתי. מביט לאחור לעבר עמדת הטיפול בנפגעים, ורואה כיצד היא מתפוצצת ועולה בלהבות. חייל אוחז בעיניו המדממות, מחפש את דרכו בין הפיצוצים. רצתי אליו, שטפתי את פניו, והובלתי את שנינו אל משוריין שאסף את הפצועים אל הקיבוץ. הגדוד השביעי של חטיבת הנגב הושמד. הקרב הוכרז ככישלון.
פוניתי לבית החולים מספר 8 (ביל"ו), שם מצאתי את החייל שנפגע בעיניו - קלמן, עולה מרומניה. קלמן איבד את מאור עיניו. ביקרתי אותו בבית החולים, אך הוא לא ידע מעולם שאני הוא זה שפינה אותו משדה הקרב לימים נישא, עבר להתגורר בחיפה והפעיל קיוסק ליד קולנוע אוריון בעיר. בגלל המראות ששנינו ראינו שם, בעיראק אל מנשייה, לא היה לי אומץ לבקרו עוד.
