Page 58 - airegoldberg
P. 58
58 מי האלוהים שלך?
בעיצומו של חורף 1943 הופיעו במחנה אסירים-יהודים שאינם דומים ליהודים שהכרתי. רובם חסונים וגבוהים וכהים מעט יותר.
אלו היו יהודי יוון. בפעם הראשונה בחיי אני פוגש יהודים יוונים.
אחד הדברים אשר הקלו על החיים במחנה, היה ידיעת שפה אחת שאפשרה את התקשורת הבין-אישית בתוך המבנה הכאוטי שיצרו הגרמנים - שפת יהדות אשכנז, היידיש. יהודי יוון לא ידעו יידיש. שפתם הייתה יוונית, וחלקם ידעו עברית.
הם חשבו "יוונית", מה שהעניק להם עוצמה ויכולת ללכת זקופים כמעט ללא מורא. הם היו האסירים המגובשים ביותר, הגאים ביותר, האנושיים ביותר, ואולי הנועזים והערמומיים מכולם.
פרימו לוי היטיב לתאר את יהודי סלוניקי בספרו "הזהו אדם": "לידי עומדת קבוצת יוונים, יהודי סלוניקי הנפלאים והנוראים... היוונים שהשתלטו על המטבחים ועל העבודות בתוך בית החרושת, הם יהודים שאפילו הגרמנים מכבדים, הפולנים יראים מפניהם. זוהי להם השנה השלישית במחנה, ואיש אינו יודע טוב מהם מה טיבו... שרים כל הזמן, רגליהם חובטות באדמה לפי הקצב והם כשיכורים מהזמר".
למרות שהשיחות בין האסירים נאסרו על ידי הגרמנים, הם התירו ליהודי יוון לשיר שירים. מילות השירים שונו כדי להעלות את המורל, להעביר מסרים וללעוג לשוביהם. נכנסתי לקבוצת עבודה של מאה מיהודי יוון ומאה שבויי מלחמה סובייטיים. שתי קבוצות כה שונות, אך כל כך דומות – גאות וחצופות אל פני הסכנה.
עבדנו מחוץ למחנה, סמוכים לגדרותיו. חפרנו באדמה בתוך בורות ענק, כדי לכרות אבנים קטנות וחול ירקרק, ששימשו לחיזוק הבטון בו השתמשו לבניית חלק מהמבנים באושוויץ ובבירקנאו. הגרמנים כינו את החומר הזה "kase Gruben" – מי גבינה, בשל צורתו של החצץ.
