Page 57 - airegoldberg
P. 57
57
סיפורו של אריה גולדברג
ולבסוף, גם טוחנים את עצמותיהם, לאחר השריפה.
זו הייתה הנוראה שבעבודות מחנה המוות.
וכאילו כדי לתגמלם, תנאי המחייה שלהם טובים יחסית לשאר האסירים. מבודדים מן האחרים, הם שוכנו בצריפים ובהם מקלחות ובתי שימוש. הייתה להם גישה לזהב, לתכשיטים וללבוש של הקורבנות. חיילי ה-SS ידעו זאת והעלימו עין, כאילו אמרו: "תיהנו כל עוד אתם יכולים. גם זמנכם קצוב, עד שיגיע משלוח חדש ובו גברים חסונים יותר ותמימים יותר..." ואכן, לאחר זמן מה, גם בזונדרקומנדו מתחילים לשאול שאלות, מבינים שהזמן קצוב, מתכננים תוכניות.
השמירה בתוך המחנה רופפת במהלך היום.
כמו עכבר שדה, אני מוצא את דרכי, דרך השדות, אל הגדר שליד המשרפות, מצליח להתחמק מן השומרים. שם אני פוגש בהם - אנשי הזונדרקומנדו.
הם מעבירים אליי חפצי ערך – טבעות, שיני זהב, תכשיטים ואפילו בגדים.
אני חוזר אל הפולנים שאיתם אני עובד ועושה איתם עסקאות. את כול ה"טובין" אני מחליף במזון. לוקח לעצמי ומעביר את השאר לזונדרקומנדו.
כך מידי יום. ממשיך לסחור כאילו אני עדיין אותו לייבל'ה, הילד הקטן מחלם, אשר מנסה לרצות את אביו.
