Page 5 - Demo

המסע שלי
את שנתי הראשונה כמנתחת התנהגות התחלתי ב"פול גז". עזבתי משרה של מורת
שילוב, והשתלבתי ב-100% משרה בניתוח התנהגות במוסדות חינוך. עבדתי במקביל
בשתי ערים, בת ים וראשל"צ. בבת ים העבודה הייתה מטעם המתי"א, במסגרות
חנ"מ גנים, יסודי וחטיבה. בראשל"צ העבודה הייתה בכיתות רגילות, כמנתחת
התנהגות וכחלק מהצוות החינוכי הקבוע של בית הספר. העבודה שם כללה ליווי
של מורות חדשות בניהול וניווט כיתה; בניית תוכניות כיתתיות אישיות ושכבתיות,
והעברת השתלמויות בית ספריות. זאת הייתה התחלה עמוסה אך מלמדת מאוד.
נחשפתי למגוון צוותים, סוגי אנשים, צורות חשיבה, התנהלויות מערכתיות כאלה
ואחרות, ובעיקר למדתי מטעויות והתנסויות - מה נכון ומה לא נכון לעשות.
כמה תובנות שאספתי עם השנים:
1. תהליך ההדרכה מבוסס על קשר בין-אישי
הדבר הראשון שהבנתי עם הזמן הוא שהעובדה שיש לי ידע בנושא כלשהו -
"מוצר" - זה לא אומר בהכרח שהאדם שמולי, שאני מדריכה ומלווה, ירצה "לקנות"
אותו. תחום ההדרכה מתבסס על יצירת תקשורת בין-אישית בראש ובראשונה
עם המודרכים, במטרה להכיר אותם, ללמוד עליהם ועל נקודת המבט שלהם, איך
הם רואים את תפקידם, מה הצורך שלהם, חוזקות לצד קשיים, ועם אילו יכולות
הם באים. בנוסף יש צורך גם בהקשבה, אמפתיה, הבנה ושיתוף.
הקשבה - לא תמיד למה שאומרים בפועל, אלא הקשבה פעילה, למה שמסתתר
מאחורי המילים - מהו הצורך האמיתי שלהם, מה חשוב להם ומהם הערכים
שלהם.
אמפתיה - למצבו הרגשי של המודרך, לעומס ולקושי שהוא חווה ביום-יום. אנחנו
רוצים להיות גורם שמקל עליהם ולא מקשה ומעמיס. לפעמים אנחנו נתפסים
ככאלה שבאים להעמיס תוכניות, טבלאות ואיסוף נתונים, וכך הופכים לגירוי
אברסיבי עבור המודרכים. על כן עלינו לדעת איך להתנהל ברגישות ובאמפתיה
מול המודרכים.
הבנה - שתאפשר את תיאום הציפיות שלי באופן דיפרנציאלי. מה שמתאים
למודרך אחד לא בהכרח מתאים למודרך אחר. עלינו לנסות ולהתאים את התוכנית
וההתערבויות ליכולת, לקצב ולמסוגלות של המודרך.
שיתוף - יצירת שיח שיתופי גם ברמה האישית - שיתוף מעולמם האישי של
המודרכים, כחלק מיצירת הקשר הבסיסי במטרה להכיר ולהבין אותם טוב יותר.
גם ברמה המקצועית - שיתוף בו המודרכים מרגישים מספיק נוח לומר לנו אילו
התערבויות מצליחות בכיתה ואילו פחות, להתייעץ איתנו ולראות בנו גורם מייעץ
שבא לעזור ולא לשפוט, גורם שבא ללוות תהליכים ולא לבקר מבחוץ.
4