Page 122 - Preview
P. 122
משמעותית. הטירונות הייתה קשה מאוד עבורי, מבחינה פיזית. מסעות האלונקות במעלה הגבעות,
בשבילי האש של החורש סביב גבעת נחושה, היו מתישים. לפעמים הייתי אני על האלונקה, אחד מה"קלים" בין חיילי הכיתה. לפעמים בחרו המ"כים דווקא את הכבדים שבינינו. לא האמנתי עד כמה אנשים יכולים להיות כבדים!
חלק מפרחי הטיס, ובהם גם אני, צוידו ברובה צ'כי בעוד שהאחרים צוידו בתת־מקלע עוזי. מדי פעם צעדנו למטווח ליד בית גוברין, שם התאמנו בירי גם בצ'כי וגם בעוזי. הירי עצמו לא היה נושא חדש לי, מכיוון שהתנסיתי בו עוד בימים שבהם הייתי בגדנ"ע־קליעה. מה שהיה חדש היה תהליך הפירוק וההרכבה של העוזי. למדנו שפה חדשה להתייחסות
לחלקיו של העוזי: "אום מצמודת הקנה", "משבת" ועוד. לא חסרו גם "טרטורים", אל תוך הלילה. כך לדוגמה קרה, שהמפקדים ציוו עלינו להעתיק
את המאהל מהמקום בו הוא נמצא, למקום אחר, ואחרי זמן מה להחזירו למקום המקורי. הכול תחת משטר חמור של דרישה לעמידה בזמנים. באחד הלילות ערך לנו המ"כ מסע שזכה לכינוי "אלונקות רובים". חולקנו לשלשות: שני פרחי טיס התמקמו אחד לפני השני, כשהרובים הצ'כים שלהם מונחים על הכתפיים, רובה אחד מחבר בין כתף ימין של הקדמי לכתף ימין של האחורי, והרובה השני באופן דומה, בצד שמאל. החייל השלישי, "הפצוע", הונח מקופל על הרובים, כשציודו עליו. הייתי אחד מהפצועים. קנה הרובה נלחץ על בית החזה שלי והכאב היה קשה מנשוא. אחרי זמן מה של צעידה במצב כזה, הרגשתי שהגעתי לקצה גבול יכולת הסבל שלי ושאני מאבד את הנשימה. החלטתי לביים התעלפות. גלשתי מהרובים לקרקע, ונשארתי שכוב עליה. התרגיל הופסק. מאוחר יותר כשסיפרתי לכמה מחברי הכיתה שההתעלפות הייתה מבוימת, ענו לי בצחקוק מגחך: "שלוש, לא ביימת, ולא
כלום. התעלפת על באמת!". שיא הטירונות היה טקס ההשבעה שנערך בהר הטייסים, שבו כל אחד מאיתנו קיבל
את הנשק האישי וספר תנ"ך. בסופו של הטקס הועפו לאוויר זיקוקים ונזרקו חזיזים, מה שהוסיף מימד אור־קולי לאירוע. לאחר שהכול הסתיים יצאנו למסע ַה ְש ָבּ ָעה מהר הטייסים בחזרה למחנה שלנו בגבעת נחושה, מרחק של כ־35 ק"מ. תחילתו של המסע הייתה ריצה של 8 ק"מ במורד הר הטייסים. הרגל שלי התחככה בנעל, הרגשתי שהיא בוערת והדבר הקשה עליי מאוד. באחת ורבע בלילה, לאחר כחמש וחצי שעות של ריצה וצעידה, הגענו בחזרה למחנה שלנו. קיבלנו ארוחה לילית זריזה ומייד לאחריה התחפרנו בשקי השינה
שלנו. למוחרת המסע לא יצאתי לאימונים במטווח בגלל מצב הרגל שלי. הסתדרתי בעבודות
מטבח, וזה אפשר לי להתאושש מעט. הצטערתי על כך שאני מפסיד את המטווחים בעוזי. בתום השבועיים של הטירונות חזרנו לחצרים.
כבר בשלב הזה של הקורס יצא לנו להיווכח בסכנה הכרוכה במקצוע הטיס. באחד הימים הוזעקו כל חניכי שלב הקדם־מכין להתייצב בדחיפות באזור מחסני האפסנאות. בעודנו מצטיידים במימיות לצורך שהייה בשטח, נודעה לנו הסיבה להקפצה. שני מטוסי קרב התנגשו באוויר, בעת תרגול באזור מדבר יהודה. הטייסים היו בחזקת נעדרים, ואנו יועדנו לצאת לשטח להשתתף בחיפושים אחריהם. רק סיימנו להצטייד, ובעודנו מתארגנים
122
