Page 307 - Preview
P. 307
307
רוצה להמשיך לטוס איתו יותר. להפתעתי קיבל זאת בהבנה ובהסכמה. זמן מה לאחר מכן הוא השתחרר מצה"ל, יצא ללימודים ואחרי שנתיים, חזר לשירות קבע בחצרים. למרות שדרכינו נפרדו באקורד צורם, הידיעה על נפילתו בקרב, במהלך הזנקה לפינוי, כאבה מאוד. יותר מאוחר למדתי כי טייס המשנה בטיסה זו היה סג"מ ישראל שכטר, מי שהיה חניך שלי
לטיסת הדרכה אחת בטייסת ראשוני מסוקים בתקופה 134.2/80
10.06.1982 — פינוי מדאמור
באחד העיקולים שבקו החוף דרומית לעיירה דאמור, במגרש שעליו עמדה חווילה נאה של שייח' סעודי עלום שם, הקים חיל־הרפואה בית חולים שדה הצפוני ביותר בגזרת הלחימה המערבית.
ביום החמישי ללחימה, הוזנקתי למקום זה לצורך פינוי פצועים. איתי בצוות היו: טייס המשנה סגן יצחק אורבך, והמכונאי המוטס רס"ל שמעון שם טוב. טסנו צפונה מערבית לקו החוף הלבנוני ונחתנו ליד המבנה ששימש את בית החולים, במשטח רחב שאפשר הנחתת מסוקים. בעודנו על הקרקע, מתארגנים להעמסת הפצועים, קיבלנו הודעה בקשר להמתין במקום. דווח לנו כי היה אירוע עם פצועים נוספים בנקודה צפונית למקום, והונחינו להגיע לשם בדחיפות ברגע שנקבל פרטים נוספים. עד אותו שלב לא הותר לנו לחרוג צפונה מקו בית החולים, בשל הלחימה שהתנהלה באזור העיירה דאמור. כל הפצועים עד לאותו שלב,
פונו קרקעית לבית חולים שדה זה, ומשם נערכו הפינויים המוסקים. לאחר כמה דקות המתנה קיבלנו את הפרטים שהיו חסרים לנו: נ.צ. מדויק של המקום ממנו עלינו לפנות את הפצועים ותדר רשת הקשר לחבירה עם הכוח. הסתבר שנקודת הפינוי המבוקשת נמצאה ליד דאמור, על כביש החוף העולה צפונה לכיוון ביירות, וקרוב מאוד לקו הקדמי של הלחימה. המראתי בחזרה לכיוון הים, ופניתי צפונה. מאחר שהאזור נחשב עדיין "חם" נאלצנו לבצע מעגלי המתנה בים במשך מספר דקות, עד שהתקבל אישור חיל־האוויר להיכנס לפינוי. לאחר שנוצר קשר עם הכוח הקרקעי, פניתי לכיוון החוף,
וטסתי בגובה נמוך מאוד של כ־25 רגל מעל לים, לעבר נקודת הפינוי המתוכננת. "מסמנים לך בעשן צהוב", שמעתי את דיווח הכוח באוזניות. כשהתקרבנו לחוף זיהיתי את העשן הצהוב. תוך כדי הקטנת מהירות והתארגנות
לנחיתה, זיהיתי שהנקודה נמצאת בסמוך לכביש הראשי, בסמוך לגוש גדול של רק"מ (רכב קרבי משוריין) צה"לי: טנקים ונגמ"שים בכמות גדולה שמהם הזדקרו אנטנות קשר רבות. התחושה הייתה שאנו נוחתים ממש בקו הקדמי של הלחימה.
נחתנו מערבית לכביש. הדלתות נפתחו וחיילים נעו לעבר המסוק, כשהם נושאים שתי אלונקות. תוך כדי תהליך העמסת האלונקות למסוק הגיע קצין, ונעמד על הקצה הקדמי של המגלש הימני, כשהוא אוחז בידיו את קצה החלון המורד שבדלת הימנית של תא הטייסים. על כתפיו היו דרגות תא"ל. זיהיתי שזהו תא"ל יוסי בן חנן. הוא הרים עיניו אליי
ופצח בצעקות: "לא הגעת בזמן! אתה איחרת! אם היית מגיע קודם הוא לא היה מת!" נחרדתי. עד אותו שלב ביצעתי את תפקידי על הצד הטוב ביותר. על מה אני מואשם?
134 ישראל שכטר הועלה לדרגת סגן לאחר מותו.
