Page 308 - Preview

מה הוא רוצה ממני? יוסי נראה כאחוז אמוק. זיהיתי שמצידי פיו יצא פס דק של רוק לבן. המראה היה מפחיד, והיה ברור שמשהו לא בסדר איתו. הסיטואציה הייתה מלחיצה. כמה קצינים ניגשו אליו, תפסו אותו, ניתקו אותו מהמסוק ולקחו אותו הצידה.
למסוק עלה סא"ל שליווה את שתי האלונקות. לא זכור לי שאי פעם התלווה מישהו בדרגה כזו בכירה לפינוי נפגעים. סגרנו דלתות והמראנו מערבה ולאחר כמה דקות פנינו דרומה וטסנו במקביל לחוף לכיוון בית החולים רמב"ם בחיפה.
במהלך הטיסה דרומה קיבל הסא"ל זוג אוזניות ששמור לנוסעים, והעביר לנו פרטים על האירוע. הוא סיפר שההרוגים הם שני קצינים בכירים: אלוף יקותיאל אדם, שהיה ראש אג"מ וסגן הרמטכ"ל ואל"מ חיים סלע. שניהם היו בבניין בכפר דוחא, ובשעה שהחלה הפגזת מחבלים ירדו למרתף הבניין, שם הסתתרו מחבלים אשר ירו בהם והרגום. עכשיו התבהרה לי הבהילות שבה הוזנקנו לפינוי הנוסף הזה. עדיין הייתי מזועזע מהצעקות של תא"ל יוסי בן חנן. הסא"ל, שהיה עד ראייה להתקפה המילולית החריפה שחטפתי, התייחס
בדבריו לסיבה: "...ההרוג השני הוא אל"מ חיים סלע. הוא היה חברו הקרוב ביותר של יוסי ומת לו בידיים...
אל תיקח את זה אישית", הוא אמר, בניסיון להרגיע אותי. המשכנו בטיסה לעבר בית החולים. ניסיתי להכיל את החוויה הקשה שעברתי, ואת
הידיעה שאני מוביל את גופתו של סגן הרמטכ"ל וחברו. 654 חללים נמנו במלחמת שלום הגליל. הגורל זימן לי להטיס בחזרה משדה הקרב, את
גופות שניים מהם, ובהם בכיר הנופלים במערכה, האלוף יקותיאל אדם. בכל הגיחות שלי בתקופת המלחמה, עשיתי את המוטל עליי על הצד הטוב ביותר. תמיד השלמתי את המשימה בהצלחה, וחזרתי לבסיס מבלי שהמסוק או הצוות ייפגעו פיזית. אבל, גיחה זו הייתה שונה עבורי, מכל הגיחות האחרות. שם, על כביש החוף, מערבית
לדאמור, הרגשתי טעמה של פגיעה רגשית כואבת "מאש כוחותינו".
10.06.1982 — נפילת צחי
אינני זוכר היכן ומתי השיגה אותי הידיעה על נפילתו של חברי צחי, הלא הוא סגן יצחק אלעזרי, איתו יצאתי לגלות את אמריקה בטיול שלפני הגיוס. כמדומני שהייתה זו אימא שבישרה לי את הידיעה הנוראה הזו. בהזדמנות הראשונה שחזרתי לטייסת, מיהרתי בחזרה
לרמת השרון, ונסעתי לבית משפחתו שהיה בשכונת נווה רסקו. בדרך לנווה רסקו עברו במוחי מחשבות שונות. נזכרתי בסיפור ששמעתי מאחי יואב
במהלך מלחמת יום הכיפורים. בן כיתתו, סגן רענן קולר, שהיה קצין שריון, נפל בקרבות הבלימה בגזרת התעלה. נזכרתי בדיווח של יואב על המפגש הראשון עם המשפחה השכולה, כיצד זעקה כלפיו האם הבוכייה: "יואב, למה לא לקחת אותו איתך למודיעין?". תשע שנים מאוחר יותר, ההיסטוריה חוזרת על עצמה. עכשיו תורי לבקר, לראשונה בחיי, בביתה של משפחה שכולה, משפחתו של חברי הטוב צחי אלעזרי, גם הוא קצין שריון
שנפל. מה מצפה לי במפגש זה? הסלון היה גדוש באנשים, בני משפחה, חברים של המשפחה ושל צחי. במרכז ישבו האב
יעקב, האם נורית והאחות נילי. גם חברתו נירית הייתה שם. במהלך השיח העצוב שמעתי
308