Page 319 - Preview
P. 319
319
טלפונים ניידים...). נחרדתי מהחדשות הרעות. ליבי התמלא דאגה. "לחזור?" שאלתי את יואב. "כרגע אין צורך. אני אעדכן אותך בהתפתחויות", השיב לי, ובזה הסתיימה השיחה. כשהתרחשההתאונההיהאחינוָשיָשי,ששירתבתפקידסגןמפקדדבורבבסיסחיל־
הים באילת, בדרכו חזרה הביתה לחופשת סוף שבוע. בעוד יואב כותב לו פתק על מה שאירע,הופיעָשיָשיבדלתהבית,וקיבלממנואתהחדשותהרעותואתהעדכוןעלמה שראה ושמע בבית החולים.
העברתי את יתרת הערב במועדון, בדאגה ובהמתנה לעדכונים. בשלב מסוים, כשהשתלטה עליי העייפות הלכתי לישון.
בסביבות השעה 03:00, אור ליום שישי ה־4 באפריל, העירו אותי. ניגשתי לטלפון. בצידו השני של הקו היה יואב.
"אתה צריך לחזור הביתה". הוא לא פירט מעבר לכך. "מה קרה?", שאלתי. יואב לא ענה לשאלתי הישירה. "אתה צריך לחזור", חזר ואמר. הערתי את מוביל המסק"ר ועדכנתי אותו בהתפתחויות. לאחר בירורים שהתקיימו בין
חיל־האוויר ומטה האוגדה סוכם שישחררו אותי מהתורנות לאלתר. גיפ' צבאי החזיר אותי לחיפה. כשהגעתי לדירת הוריה של רותי כבר הפציע השחר. אספתי את רותי וניצן, נכנסנו לרכב שלנו, ויצאתי בדרך לביתו של אחי יואב ברמת השרון. בכביש החוף הייתה תנועת בוקר דלילה. רותי וניצן ישנו במושב האחורי, ואילו אני הייתי מרוכז בנהיגה ובמחשבות על מה שמצפה לי. הרגשתי שמשהו לא טוב קרה. למרות שיואב לא אמר לי מפורשות
שמישהו מההורים נפטר, הבנתי שכנראה זה מה שקרה. נהגתי ובכיתי. כשהגעתי לרמת השרון, לביתם של אחי יואב וגיסתי בשמת, נודע לי מפיהם שאימא נפטרה לפנות בוקר. מצבה התדרדר, היא הוחשה לחדר הניתוחים אך הרופאים לא הצליחו להצילה. כך איבדנו את אימא. בת 60 בלבד הייתה במותה, וזכתה לראות רק שתי נכדות: את רוני, בתם של יואב ובושי, שגילה היה ארבע, ואת ניצן שלנו שהייתה בת שמונה חודשים
בלבד. עוד באותו בוקר נסענו, שלושת האחים, לבית החולים. הוכנסנו לחדרו של הפרופסור,
מנהל המחלקה. הוא הסביר לנו שמותה של אימא נגרם מפריצה באבי העורקים. תופעה שאין לה סימנים מקדימים, וכשהיא קורית כבר אין סיכוי להציל את הפצוע. התייעצנו איך לבשר לאבא את הבשורה המרה, והוחלט להמתין עם העדכון עד שישתפר מצבו.
כשנכנסו לראות את אבא הוא שאל אותנו אם כבר ראינו את אימא, והשבנו בהתחמקות שעדיין לא.
חיכינו עד ליום ראשון, כדי לראות אם מצבו של אבא ישתפר, והרופאים יתירו לו להשתתף בלוויה. כשהגענו לבית החולים, הודיעו לנו הרופאים שאבא צריך להישאר בטיפול נמרץ, ושניאלץ לערוך את הלוויה בלעדיו. כשנכנסנו לחדרו בישרנו לו את דבר האסון שנפל על כולנו. הוא היה המום לגמרי. את כאבו קשה לתאר במילים. כשהתבשר שלא יוכל ללוות את אימא למנוחתה האחרונה, אמר לנו שבכוונתו לכתוב מכתב פרידה, וביקש שנקריא
