Page 16 - Demo
P. 16
האמונה היא המציאות במובן הבסיסי שלה - יש! את הדבר הזה צריך להרגיש ולחקור. לכל אדם ולכל חי יש אפשרות להיות ודאי. רק המילה ודאי מתאימה להשגת האמונה, כל מילה אחרת היא שכלית.
סיכום ביניים של העורך חלק ב:
כוחה ופעולתה של האמונה הם החיבור האישי הוודאי שלי עם הממציא על ידי החיים שלי! החיבור הזה מופיע בי,
ועובדה זו ודאית מבחינתי!
היסוד הזה, שהאין־סוף מחיה אותנו כל הזמן, הוא הגורם לכך שאנחנו מתפתחים במציאות כל הזמן ואיננו עומדים במקום. אנו מאמינים באבולוציה אין־סופית מתוך החיים האין־סופיים שאנו חשים באמונה.
האדם הוא היחיד בבריאה שיכול להוסיף1 עוד אין־סופיות בתוך המציאות לעומת כל שאר הנבראים, שהם רק חיים מתוך האין־סופיות ואינם יכולים להוסיף בה. עם זאת, הגם שהקוד הפתוח שלנו יש בו מעלה גדולה של יכולת
הוספה, יש בו גם סכנה גדולה של התדרדרות.
הקשר שלנו עם המצוי הוא עצם הימצאותו.
אם האמונה היא מציאות שנוכחת מולי, זה אומר שהיא לא מצווה. המצווה תלויה בבחירתי החופשית, אבל החיים לא נבחרו על ידיי, ולכן האמונה היא לא מצווה. מה שהרמב"ם מברר הוא שאנחנו צריכים ללמוד את האמונה הזו, אבל אין מצווה להאמין. המצווה היא להרחיב את האמונה, שהיא
מציאות קיימת.
הגמרא אומרת שעם ישראל קיבל תרי"ג (613) מצוות, שהן בגימטרייה 'תורה' (611). אבל הרי חסר שתיים כדי להגיע לתרי"ג! אז הגמרא מלמדת שאת שתי המצוות הראשונות קיבל עם ישראל ישירות מפי הגבורה. לפיכך הדיבר
הראשון 'אנכי' הוא מצוות האמונה שניתנה בסיני.
1 על מעלת האדם שמוסיף אין־סופיות ואלוקות ראה נספח ג – 'אני עוד חי'.
14 שיעור מס' 1 ֹל עוי ַסת עפ ּלם
