Page 15 - Demo
P. 15
יש אנשים שחיים את המוזיקה או את הנוף, אבל בעצם אדם צריך לחיות את היש. יש קדושי עליון שיכולים לחיות את האחרים, את הטבע - "בכל ביתי נאמן הוא". זה אמור להיות בטבע שלנו. הוריי הם חלק מחיי, עמי הוא חלק מחיי, וגם האדם הוא חלק מחיי. לעומת זאת, נשיאת אישה היא כבר הרחבה
מעבר לטבע שלי.
לחיות זה להיות. גם אדם שהתעלף הוא חי, אף שאין לו הרגשה. לפי תפיסה זו, גם הפרה מאמינה. האמונה אינה שכל, וצריך להבין שזו טעות גדולה. האמונה היא חוש פנימי. אם הקב"ה הוא אין־סוף, אז אי אפשר להגדיר אותו, ולכן איננו מגדירים אותו אלא חיים ממנו, וזהו עיקר החיים שלי. אני לא יכול
להתייחס לחיי אם אין להם מקור.
כל הדברים שאנו מוצאים בפשטות של החיים ומאמינים בהם, אנו יודעים מהיכן זה בא - מחיי אין־סוף, שאותם איננו מגדירים.
השכל והרגש מתייחסים לדבר מסוים, ויחס זה בהכרח יוצר שתי ישויות: הבוחן והנבחן. הם שניים נפרדים, ופירוד כזה מנגיד את הוודאות.
לחיות את הדבר, זה אני עצמי, וכאן יש ודאות. לעומת זאת, האובייקט הוא חיי האין־סוף שאינני מגדיר, והוא נמצא בכל אדם ובכל יש.
עצם העובדה שאני נמצא משמעותה שאני חי את האין־סוף - זוהי האמונה! זו עובדה מציאותית שנוכחת מולי, וממנה הכול מתחיל. מכאן אפשר להעמיק וללמוד את האמונה.
ראשית, אפשר לומר שכל חי מאמין, שהרי אפילו לפרה יש ודאות לגבי תחושת קיומה והיא תעשה את הכול כדי להציל את חייה. כמו כן צריך שתהיה קודם כול מציאות, ורק לאחר מכן ניתן לחקור אותה. בנוסף, לא צריך
לחקור את האמונה באופן כללי, אלא חוקרים אמונה ספציפית.
המדע עושה פעולה קצת סותרת. הוא מניח הנחה, קובע מציאות בשכל, ואחר כך הולך וחוקר אותה. תפקידו של השכל הוא להבין דברים קיימים, ולכן הוא חוקר את כל מה שאנו חשים וחיים.
חיים שלי! המצאה - המציאות ולצאת 13
