Page 73 - 70 שנות הגנה אוירית

ממלחמת של"ג ועד לאינתיפאדה
ישראל שמח מאד על ההזדמנות לקבל לשורותיו את מי שעתיד להיות מפקד הגדוד והוא מספר על אשר קרה: "היינו מנותקים באותו הזמן. יש רק ציר אחד שעליו ניתן להגיע אלינו בבטחה כי כל השאר נמצאים תחת שליטה סורית. אני מזכיר לך שאנחנו
היינו שם לבד כי רצנו מהר יותר משאר הכוחות והמצב היה קצת עדין. נתתי לו תדריך מסודר לאן לנסוע, איך להגיע אלי, קשר וכו' והייתי רגוע ושקט. נמצאנו בחאלדה ליד האוטוסטראדה המוגבהת מעל פני השטח משהו כמו גובה של שתי קומות. ישבתי עם הגדוד
של שפיגל ופתאום שמענו שעטת נגמ"שים על האוטוסטראדה.
הספקתי רק לראות הזנב של אחד הנגמ"שים ונהיה לי לא טוב. ברור
היה לי לגמרי שקדימה יש רק אויב, אין לאן לנסוע, ושאלתי את שפיגל אם התחילה התקפה ולא סיפרו לנו כי אני ראיתי נגמ"שים עוברים כרגע בדהרה צפונה. לא עוברת דקה וחיילים שהיו קצת
יותר לפנים אמרו לי שהנגמ"ש שעבר נראה בדיוק כמו הנגמ"ש שלי והם מצביעים על ה'וולקן'. תפסתי את הקשר וצעקתי לתוכו מיד שכל נגמ"ש שנוסע עכשיו בגזרה ושומע את הקריאה, לעצור מיד, לעשות 180מעלות ולחזור במהירות ולעדכן אותי תוך כדי תנועה....
כלום, אין תגובה. בינתיים כבר התברר לי שאלו שני הנגמ"שים
שלי שצריכים לחבור אלי ואני כבר ראיתי איך הולך להיות לי פה "גשר אחד רחוק מידי". שעטת הנגמ"שים הלכה ושככה במרחק, כל תגובה בקשר לא נשמעה והדבר הכי גרוע זה השקט. שקט של קבר. קדימה בהמשך הציר - סורים ומחבלים, ושקט. אף לא כדור אחד נורה לעברם. הנגמ"שים עברו את קו כוחותינו באיזה 5 או 6 ק"מ והגיעו עד הקזינו. מאחר והבנתי כי ברשת הגדודית הם לא עונים,
נפסקה ההפגזה, עכשיו תורנו לתת להם תשובה באש... צוות נגמ"ש הפיקוד - צביקה הנהג, רון המא"גיסט, חלימה החמש, ויטלי הקשר,
אלכס החובש, שמעון הנהג הרזרבי וכמובן אבי המסו"ל - ביצע את הגיחה הראשונה בליווי של 'וולקן' וטנק. ה'וולקן' ירה צרורות קצרים לכיוון הבניינים בהם היו אמורים להיות המחבלים, הטנק בחיפוי של ה'וולקן', גם הוא נתן את חלקו. תפקידנו היה לקבוע מאילו בניינים, חלונות וקומות, יורים עלינו... זאת הייתה טבילת האש הראשונה בחיינו, הדבר המפליא ביותר הוא, שבמקום המתח,
הפחד וחוסר הביטחון, כולנו בלי יוצא מן הכלל, הרגשנו ביטחון רב... הרגשנו אפילו איזו שהיא תחושת הקלה וסיפוק, הצלחנו להרביץ
כמה צרורות ולתפוס מחסה. עכשיו, כאשר טבילת האש הראשונה כבר מאחורינו, יש לי פנאי
והזדמנות לחשוב על כל מה שאירע היום. המלחמה לא נראית כפי שמתארים אותה בספרים או מראים בסרטים. לא כל מה שאנחנו קוראים ושומעים זה פרי דמיונו של הסופר, את הרגעים האלה צריך
להרגיש".
סיפור הנגמ"ש של 947 ו"גשר אחד רחוק מדי"
כאשר הצליחו להשמיש הנגמ"ש הפגוע מן הקרב ליד דוחה באמצעים מאולתרים ולהחזירו לפעילות, ביקש ישראל המג"ד שישלחו אותו אליו חזרה בליווי נגמ"ש פיקוד, עם 'בטן' מלאה
ורזרבות לטובת הכוח שלו. מי שעתיד היה לקבל את הפיקוד על הגדוד אחרי שראל והיה עד עתה בקורס לפיקוד ומטה (פו"ם),
שפוזר עם תחילת המלחמה, היה אמור לחבור אל ישראל עם הכלים.
71