Page 71 - 70 שנות הגנה אוירית
P. 71
ממלחמת של"ג ועד לאינתיפאדה
ונקרט ליד הנגמ"ש הפגוע
עשר הרוגים ולמעלה מארבעים פצועים ובהם גם עמירם לוין, שהיה מג"ד שריון באותה העת ולימים אלוף פיקוד הצפון.
שלמה כהן, מש"ק הפלגה שהייתה במקום ונפגעה, עלה בקשר ודיווח שיש נפגעים בפלגה ובהם ידידיה זוהר המפ"ל. כל מי ששמע
בקשר, זינק אל הכלים ויצא לכיוון לחילוץ. דובי המסו"ל דהר
בנגמ"ש לכיוון הכוחות שנפגעו כאשר בקשר נשמע קולו של נהג נגמ"ש הגור של הפלגה, ירון לוינס, קורא: "קודקוד סעד כאן עגלון 3א', קודקוד 3 נפגע, קודקוד 3 א' גם הוא נפגע, אבל אל תדאג אני שולט במצב והכל יהיה בסדר". המג"ד עלה מיידית מולו בקשר וענה לו בתדריך אורך ומסודר כדי להרגיעו. ואז ענה לו לוינס הנהג בזו הלשון (וישראל מחייך גם היום כשהוא נזכר בסיטואציה שנים
רבות אחרי): "קודקוד סעד כאן עגלון 3א', אני מבקש לקצר בשיחה יש לי כאן המון עבודה". או כמו שתיאר זאת ישראל: "הוא פשוט אמר לי בדרכו המנומסת שארד לו מהרשת ואפסיק לבלבל לו את המוח. הוא פשוט התנהג בצורה מופתית, שמר על קור רוח והיה הרוח החיה שם במוצב הפגוע. הוא רץ וטיפל בפצועים יחד עם החובש הפלוגתי של גולני. ירון אף נפצע בעצמו ממש עם תום
הפינוי מהשטח". לדובי המסו"ל אמר ישראל בקשר, שכשהוא מגיע אל ירון שינשק
לא ראיתי את הנהג אבל ראיתי גם את וולף פלטונוב, מפקד הצוות, הרוג. זה היה מחזה קשה. ראיתי נפגעים עד היום בקרבות, אבל כשזה החברים הכי קרובים שלך ובמצב כזה, אנשים שאכלו איתי
מאותו המסטינג, ישנו איתי באותו חדר. להסתכל על קובי, לקחת לו את הדסקית... זה קרע אותי לגזרים. שראל המג"ד הגיע במהירות ויחד חילצנו את הגופות והעברנו אותם בצורה מכובדת לאחור. אין מה לעשות, השמועה עברה חיש קל בין הסוללות ומהר מאד כולם ידעו על החברים שאיבדנו. זה היה אחד המשברים הגדולים שלנו
והיינו צריכים מיד לדעת איך יוצאים ממנו. לא יכולתי להרשות לעצמי להתפרק למרות שנורא רציתי לבכות
באותם רגעים. ידעתי שהלוחמים מסתכלים עלי ומחפשים משענת. בסופו של דבר אתה צריך לשדר עוצמה. להראות ללוחמים שצריך להמשיך אך גם מותר להתאבל. בקשתי מהם לכבד את רצונם של חבריהם ההרוגים שהיו מן הסתם עומדים על כך שנמשיך למלא את
משימתנו עד תום. למחרת יצאו חלק מן הלוחמים להלוויות והשאר נשארו בכוננות.
כבר למחרת בבוקר מצאנו עצמנו שוב בקרב בו היו לנו עוד 12 נפגעים ושם גם היו לסוללה את מרבית העיטורים שהתקבלו לאחר המלחמה.
מותם של חברינו היה ונשאר הרגע שנצרב הכי עמוק אצלי מן
המלחמה. כל מאורעות המלחמה מלווים אותי עד היום, אך זה היה
קשה יותר מכל. אני הובלתי אותם לקרב הזה ולא החזרתי אותם הביתה. נכון שלא יצאנו לטיול, אבל בכל זאת כמפקד קשה לך עם התחושות האלו. הכנתי אותם, אימנתי אותם, הובלתי אותם לקרב
והם לא חזרו. בהיותך קצין בצה"ל, אתה מתבגר באופן מידי כבר במהלך
ההכשרה. ואחר כך אתה מתעצם תוך כדי פיקוד על אנשים. אך המלחמה מבגרת אותך עשרת מונים ואתה לומד להסתכל על
החיים מזווית קצת אחרת". ביום הקרב שהתחולל ב-4.8.82בשדה התעופה של ביירות, כתשו
הסורים את כוחות צה"ל בהפגזה ארטילרית כבדה במיוחד. נפגעים רבים היו לצה"ל באותו היום ורבים מהם באותו מתחם בשדה.
המוצבון הקטן הזה שבו היו לוחמי שריון, גולני ונ"מ, ספג שלושה
אנדרטת הזכרון לחללי גדוד 947 משלום הגליל, הצריח הינו המקורי מהנגמ"ש שנפגע
69
