Page 69 - 70 שנות הגנה אוירית

ממלחמת של"ג ועד לאינתיפאדה
דוד בביאן בעמדה
האווירי ובהפלת המיג, המשיכו שאר הלוחמים בצוות לנהל אש מול האיום הקרקעי המידי. בתוך פרק זמן של -20
30 שניות נגמר סיפור ההפלה והכוחות חזרו להתעסקות בלחימה בשטח הבנוי ומטווחים קצרים.
לאחר ההתרחשות הזו, המשכנו לכיוון כפר סיל, לקרב שהתנהל עפ"י
תכנית שעבדנו עליה משך לילה שלם. כאן היה גם המפגש הראשון שלנו עם קומנדו סורי. השמדנו שם כמות עצומה של מחבלים ומה שיותר מדהים היה, שהצלחנו לעצור טנקי T54 סוריים עם ה'חובטים', ולהבריח את צוותיהם מתוכם רק כדי לחסלם באש מקלעים.
הייתה זו לחימה בתוך שטח בנוי צר וצפוף, לחימה שדרשה מאתנו מיומנות גבוהה של נהגים, כוונים וכל הלוחמים.
ראית איך עם כל יום שעובר, הצוות רכש ניסיון, הפיק לקחים תוך כדי
תנועה ויישמם באופן מידי. באחת השבתות קיבלתי הוראה
להגיע בדחיפות למפקדת האוגדה שישבה בעיירה ע ֵליי. קבוצת פקודות, הולכים על ביירות, ופתאום הבנתי שכל כוח שהוקצה למשימה הזו, מבקש להצטייד ב'חובט'. טוב שאי אפשר לחלק נגמ"ש אחד לשניים! התנגדנו בתוקף לפיצול כוחות שהיה מעבר
לפלגה, ולא הסכמנו לתנועה של כלים בודדים עם הכוחות. ההתקפה
על שדה התעופה הייתה אמורה להתחיל במוצ"ש בשעה 22:00. לסוללה חזרתי ב-14:00 והתחלתי מיד להעביר פקודה מסודרת
וקצרה. האנשים היו מוכנים וידעו היטב מה עליהם לעשות. ימים ספורים קודם לכן, הגיע אלי בתפקיד סמסו"ל, קובי איתן. קובי היה כבר מסו"ל ותיק שסיים תפקיד ועבר למ ֶטה לפני המלחמה. כאשר
זו החלה, דרש קובי לחזור לגדוד בכל תפקיד שלא יהיה. ישראל המג"ד, שידע שאין לי סמסו"ל וכי הרס"פ שלי מתפקד גם ככזה,
שאל אותי אם אני מעוניין בקובי. מובן ששמחתי על הקצין המצוין, שהיה גם חבר וגם מקצוען, והחברתי אותו אלי.
בערב ראיתי שקובי חולה עם חום גבוה. ניגשתי אליו וביקשתי כי
לכוחות המסתערים, מכדור בראשו. הפגיעה בקסדה אמנם הסיטה את הכדור, אך הפגיעה הייתה קשה וברור היה שאם הנהג לא יפונה
בדחיפות, קיימת סכנה אמיתית לחייו. רצתי אל הזחל"ד ומשכתי אותו לאחור ולאחר זמן קצר הוא פונה אחורנית לתאג"ד לטיפול,
ומשם לביה"ח רמב"ם בחיפה. המשכנו על כביש החוף לכיוון 'ביירות. הקרבות עדיין נמשכו
והיכולות שלנו השתפרו והלכו מיום ליום. ההכרה של הכוחות סביבנו ביכולותינו, גרמה לכך שלא נתנו לנו אפילו דקה לנוח.
בכוחות אחרים, יש תחלופה, עוברים אחורה להתרעננות. אנחנו היינו כל הזמן קדימה, כל הזמן במגע.
ביום החמישי למלחמה, לאחר שחטיבה 211 של אלי גבע, נקלעה למארב סורי על כביש החוף, ספגה אבידות ונאלצה לסגת,
קיבל הכוח שלנו בפיקוד עמירם לוין, משימה לטפס על גב ההר דרך הכפר דוחה, ולאגוף את הכוחות הסוריים, כשחטיבה 188 בתנועה על ציר החוף. תוך כדי המעבר דרך דוחה, זיהינו מיג 21 בשמיים.
למעשה היה זה אחד המפ"לים שלי שקרא בקשר שיש טורפים מעלינו. בקשתי לעצור לרגע ולהיכנס לכוננות לירי אווירי, מפני שהיו גם בסביבה מטוסים שלנו. בשלב מסוים ניתנת פקודת אש
לכל הסוללה, וגם לאחר חמישה ימי קרבות קרקעיים קשים, לאף אחד לא היה ספק שברגע שמתקבלת פקודת 'אווירי', מיד מופנים הקנים לשמים. גם אם עדיין קיים איום קרקעי, שמבחינתנו הוא יותר משמעותי מן האיום האווירי שלא מסכן אותנו ישירות כרגע,
אנחנו קודם כל נ"מ, ותפקידנו להפיל מטוסים. הכוונים הספיקו אפילו להעביר למצב מכ"ם וירי למיתוג אווירי מתוך הכווניה. קנים הופנו לשמים, התבצע ירי מקצועי ומדויק ומיג 21 פגש את האדמה. במשך הזמן הזה, כאשר הכוון ומפקד הצוות עסוקים בירי
נכנסים לביירות, 2 ו-2 א׳ "אטנרף" - אטנרף היה שם הקוד בקשר של סוללה א׳
67