Page 68 - 70 שנות הגנה אוירית

התייצבתי והוא אמר לי: מעכשיו אתה מוביל את החטיבה. וזה עוד יותר מקפיא אותך, אתה לא יכול לסרב ואתה מוצא את עצמך הופך מכלימספר120 בסדרהתנועהשלהטורהמשוריין,לכליהראשון
או השני שמוביל חטיבה שלמה. המשכנו לכיוון הזהראני ולצידון, ולכל אורך הדרך קיבלנו מחיאות כפיים. פתחנו צירים, חיסלנו
מחבלים. מה שלוקח לכוח רגלי של גולני חצי שעה, אנחנו באנו וסגרנו בדקה. פתאום יש לך תחושת אחריות ששוקלת שני טון על
הגב. ההיתקלות המשמעותית הראשונה שהייתה לנו עם נפגעים לסוללה, הייתה ביום השלישי ללחימה. באזור הזהראני על כביש
החוף בין צור לצידון. הגענו למתחם שבו כבר המתינו לנו מחבלים מבוצרים. נתקלנו באש חזקה. תוך כדי ניהול הקרב מול המח"ט
והמג"דים וביחד עם עמירם לוין שהיה אז מג"ד 74 (גדוד טנקים של חטיבה 188 ), הסתערנו ותקפנו משני כיוונים וחיסלנו עשרות מחבלים.
תוך כדי ההסתערות, אחד הכלים שלי נתקע ומפקד הצוות דיווח שיש לו מעצור רציני בכלי. מן הזחל"ד הטכני, שבאופן קבוע נוסע בצמוד אלי, קפץ בכר החמש, ורץ תחת אש, בתוך ההתקפה, לעבר הנגמ"ש התקול. הוא עלה אל ה'חובט', הרים את הצריח וגילה שפיני
הגזירה של הכלי גמורים. באלתור מטורף שאפילו בתנאי מעבדה לא היה מצליח להגיע
לרמה כזו, הצליח בכר למצוא פתרון לבעיה ולהשמיש את הכלי תוך דקות ספורות. הכלי שב ללחימה מיד והמשיך כרגיל. זו הייתה מבחינתי ההוכחה שגם תומכי הלחימה שלנו והצוותים הטכניים, צריכים להיות מאומנים ומיומנים יחד עם הלוחמים לפעולה
משותפת. לאחר המלחמה צוין בכר לשבח על פעולתו זו וזכה בעיטור.
כאשר הגענו לפאתי מחנה הפליטים עין אל חילווה, בפאתיה הדרומיים של צידון, נפגע נהגו של אותו זחל"ד טכני שנע בצמוד
יואב מציין בהערכה רבה, כי כאשר נשאלו הלוחמים אם ברצונם לצאת לחופשה להתאושש מעט לאחר האירועים, ענו כולם, כולל אלון, נהג הנגמ"ש שנפגע, כי ברצונם רק לצאת ללוויות ולשוב מיד
לפעילות. ואכן, הפלגה המשיכה בלחימה למחרת לוויות הלוחמים וסיימה
את חלקה בלחימה בפאתי מחנות הפליטים בביירות. גיבוש הלוחמים ורוח הקרב ביחידה, בהם השקיע המג"ד את
מרב מאמציו, אכן הוכיחו את עצמם גם ובעיקר בעת קשה זו. קשה לשער את אשר מתחולל בנפשו של קצין צעיר בסיטואציה
שכזו. מצד אחד, חייו שניצלו ומן הצד השני - חברו שתפס את מקומו ואיבד את חייו בתעתוע גורלי שכזה. את התחושות הקשות
הללו, יישא עמו יואב תמיד. לכך אין כל הכנה מתאימה.
על חלקו בקרבות סיפר אל"ם (מיל') דובי אמיתי - מסו"ל א' בגדוד 947
"מלחמת לבנון מתחילה בשבילי במוצ"ש 5.6.82 לקראת מעבר הגבול בכניסה ללבנון. הקשר שלי, ברדה, מבקש ממני אישור
לקרוא בקשר את תפילת היציאה לקרב. אישרתי לו, וברשת הקשר הסוללתית נשמעה התפילה, זה היה מרגש מאד. הייתי רק בן 22 והחיילים שלי מה? 18, 19 ? היינו צעירים ללא כל ניסיון מבצעי או
קרבי קודם, והנה אנו יוצאים למלחמה, אל הבלתי נודע. למעשה, עד יום א' אחר הצהריים לא היו כל התרחשויות קרביות
מבחינתנו. חטיבת גולני, שהובילה את הכוח באזור רמת נבטיה,
נתקלה במחבלים. התחיל מרדף כאשר אנחנו עדיין השתרכנו לנו אי שם בקצה הטור המשוריין. עם הגיענו לצומת 'אדואר', נפתחה עלינו אש מן האגף. באותו רגע הייתי צריך לקבל החלטה. היה קל מאד באותה עת לסגת לאחור, להתמקם ולנהל קרב עם המחבלים, מצד שני אפשר לעשות את מה שאנחנו יודעים - להסתער ולתקוף את הכוחות שתוקפים אותנו. זו הייתה החלטה של שניה. נתתי פקודות לכל הכלים, לכל הצוותים והפלגות עפ"י תכנית ברורה מאד. התחלנו לנהל קרב התקפה מול למעלה מ-30 מחבלים על כלים משוריינים, ביניהם תותחי 23מ"מ דו-קניים. בקרב שנמשך פחות מארבע דקות להערכתי, חיסלנו עשרות מחבלים ואת הכלים המשוריינים שלהם. זו הייתה טבילת האש הראשונה שלנו. עוד לפני שהיה לי זמן לעכל את מה שקרה וקיבלתי קריאה בקשר ממח"ט גולני. זה לא דבר רגיל
שמח"ט קורא למסו"ל, זה עניין של פיק ברכיים...מה הוא רוצה?
פרק 4
ארוחת צהריים בין הפגזה להפגזה
משה לוי ועופר שמיר בבית השרוף בשכונת חלד'ה בביירות
66