Page 66 - 70 שנות הגנה אוירית

פרק 4
המוזיאון לפולקלור בדיר אל קומר
וולקן בעומק בביירות
החברים ומשם שחררו אותי לצאת הביתה. הגעתי הביתה להורים ושם התפרקתי. כל השכנים שכבר שמעו את הסיפור באו לראות את
הבן של השכנים שיצא יחיד חי מנגמ"ש שהתפוצץ. כשחזרתי לגדוד, הסוללה כבר הייתה בפעילות אחרת ולא היה לי לאן לחזור. בסופו של דבר עברתי את המלחמה הזו בשלום. מאוחר יותר עוד יצא לי לחזות ביופיה של לבנון בתקופה שעוד ניתן היה
להסתובב בה בביטחון ועד שסיימנו את נוכחותנו שם. שתי דמויות הותירו בי רושם רב והשפיעו עלי במהלך המלחמה. הראשון הוא המג"ד ישראל. השפעתו הייתה אמנם כללית יותר, אבל הנוכחות שלו, העוצמה שהוא הקרין על כולנו והביטחון שהוא השרה
היו חשובים מאד. בדיעבד הבנו שללא ההכנה הכול כך יסודית שהמג"ד העביר את הגדוד לפני המלחמה, לא היינו יוצאים ממנה כמו שיצאנו. השני הוא חברי הטוב דוד בביאן ז"ל. השפעתו עלי הייתה ברמה האישית כי הוא היה החבר האמיתי הראשון וכמעט יחיד בסוללה אליה הגעתי כ'אאוט סיידר' מוחלט. זו הייתה חברות שבעצם נכפתה עלינו מכורח היותנו באותו הצוות, אבל השתרשה מהר מאד והפכה עמוקה ואמיתית. החברות עזרה לנו להעביר את המלחמה בקלות רבה יותר, הוא ממש חסר לי. את משפחתו אני
מקפיד לבקר מאז כל השנים".
סא"ל (מיל') יואב ונקרט, מפ"ל 2 בסוללה א'
על הקורות אותו בגדוד ועל תחושותיו בעקבות הפגיעה בנגמ"ש, סיפר יואב שהיה מפ"ל 2 בסוללה א' של דובי אמיתי במלחמה. הנגמ"ש של יואב הוא זה שנפגע פגיעה ישירה מפגז מרגמה בשדה
התעופה של ביירות. יואב לא היה על הנגמ"ש באותה עת עקב
טיפול רפואי, ואת מקומו תפס מי שתפקד באותו זמן כסמסו"ל א'
- קובי איתן, שמצא את מותו באותה תקרית. "השתתפתי בכל האימונים וההכנות של הסוללה לקראת
המלחמה", מספר יואב. "אני זוכר היטב את הגעתו של ישראל שראל לגדוד. עם הגעתו, כינס את החיילים ואמר להם: "בתקופתי תהיה
מלחמה, ולכן מהיום אנחנו רק מתאמנים לקראתה עד שתגיע". וכך
2-3 מטרים, פעם ראשונה שזה קורה לי בקרבה כזו. התעשתי מהר, וקפצתי פנימה חזרה אל תוך תא הנהג, הסתגרתי בפנים, חבשתי את קסדת הנהג והסתכלתי לאחור לראות עם החברים מתארגנים גם כן. אחרי איזה דקה או שתיים, הנגמ"ש חוטף זעזוע רציני נוסף והייתי בטוח שהפגיעה הייתה קרובה יותר הפעם ושהמצב נהיה יותר גרוע. הנעתי מיד את הנגמ"ש ולהפתעתי הוא הניע בקלות. לא ראיתי מה
קרה מאחור וחשבתי שאולי כדאי שנזוז מן המקום בו עמדנו. אני מחכה לפקודה ולא קורה כלום. כנהג של כלי משוריין, אתה אף
פעם לא פועל על דעת עצמך. אתה לא זז בלי פקודה של מפקד הצוות או הכלי. היה לי מאד
מוזר שהייתה פגיעה כל כך קרובה ואני לא מקבל שום פקודה לזוז ממפקד הצוות. לאחר זמן, שנדמה היה כנצח, הסתכלתי לאחור
אל תוך תא הלחימה ואני רואה שהוא פתוח לרווחה מאחור מכיוון הכבש, ואני יודע שהוא היה סגור קודם. ואז אני רואה איזה חייל או מישהו שאני לא זוכר מי הוא היה, עושה לי תנועות עם הידיים שאצא מהר מהכלי. עזבתי הכל והשתחלתי אחורה דרך האמבטיה של התחמושת שנמצאת מתחת לצריח וממנה אפשר לראות את הצריח. אני מביט ורואה שהכול מלא דם ובביאן, חברי הטוב נראה
ללא רוח חיים. אז גם ראיתי שמושכים את וולף החוצה ושכנראה גם הוא היה הרוג. קובי היה מונח בצד ליד הנגמ"ש ואף הוא היה הרוג. רצתי לנגמ"ש של הצוות השני והם כנראה ראו הכל כי ראיתי אותם עומדים ובוכים. הייתי בטראומה ועדיין לא כל כך קלטתי מה קורה. הגיע גם הנגמ"ש של דובי המסו"ל ולקחו אותנו לחפ"ק בטרמינל. ישראל המג"ד שאל אותי מה קרה ועניתי לו בחטף. הוא לקח אותי
בנגמ"ש שלו מיד חזרה למקום הפגיעה והלכנו לראות את מצב הגופה של קובי. זה היה כנראה סוג של טיפול בהלם שהמג"ד חשב שיהיה הכי נכון איתי, כי ככה אולי הוא וידא שאני לא אכנס להלם קרב. קשה היה בשלב הזה להתקרב לנגמ"ש כי הוא בער והיה חשש
שתחמושת תתחיל להתפוצץ, מה שאכן קרה בסופו של דבר. למחרת קמתי ואני מחוסר כל - אין לי חברים יותר, אין ציוד,
נשק, כלום. הכל נשאר בנגמ"ש שהתפוצץ... יצאנו ללוויות של
64