Page 64 - 70 שנות הגנה אוירית
P. 64
אך תא הלחימה של נגמ"ש המפ"ל כדי לקחת משם מטף אחר, הופתע לראות את כל יושביו מצטנפים להם בריאים ושלמים אך הלומים למדי. בראותם אותו, התעשתו כולם מיד וחזרו לתפקוד. הם כיבו את האש בתא הנהג וחילצו את הנגמ"ש אל מחוץ לשטח ההשמדה. למחרת כבר שוקם הנגמ"ש באלתורים לא מעטים וחזר
בסופו של דבר ללחימה. באותו ערב נפגע המג"ד שפיגל מכדור 0.5 וניצל אך במזל כאשר
זה פגע במשקפת שעל חזהו ובשכפ"ץ. לאחר שישראל וכל מי
שלצדו היו משוכנעים שהוא נהרג, התאושש הלה לאחר זמן מה וקם על רגליו. הלילה עבר, השחר בא בעקבותיו, הכוחות בערנות מוחלטת, בהתאוששות מקרבות אמש, לא מודעים לנוכחותם של שני הטנקים שננטשו יום קודם ע"י חט' 211 . עם עלות השחר, זיהו ממרחק של 300 או 400 מטרים את שני הטנקים, 'מרכבה' ו"שוט".
למרות מצבם הקשה, המפקדים ובהם ישראל, ביקשו וקיבלו אישור לנוע קדימה ולהשתלט על השטח ובו שני הטנקים על מנת שאלו לא יפלו בידי הסורים או המחבלים. הקרב התחדש, הכוחות נעו
קדימה, השתלטו על השטח והגנו על הטנקים. עד לחילוצם באותו לילה והחזרתם של הטנקים אל כוחותינו,
בלמו הכוחות עוד שלוש התקפות נגד ולא וויתרו. עם הגעת הכוחות לביירות בימים הראשונים, התייצבו ראשוני
הכוחות ובהם הסוללה של 947 כ-50 מטר לפני מסלולי שדה התעופה של ביירות. הוקמו סוללות עפר ובמשך שלושה ימים הם עסקו עם 'חובט' וטנק ב'צייד ברווזים'. אף אחד בביירות עוד לא הבין ממש מה קורה. המחבלים שהיו כל הזמן במצב של הדיפה
צפונה, לא היו עדיין מאורגנים בעיר. העיר לא הייתה מאורגנת ללחימה והבלבול היה רב בקרבם. בתקופה קצרה זו נהרגו עשרות מחבלים בירי מהסוללה שליד שדה התעופה מבלי להבין מה בעצם
קרה. אך כדרכם של תהליכים, גם מצב זה לא נשאר לאורך זמן. אט-
אט הבחינו הלוחמים איך המחבלים חוזרים לעצמם ומתחילים להתארגן. לפתע צצו מיקושים וגדרות, ועוד גדר ועוד מיקוש. מהר מאד הבחינו המחבלים, שחששו מהמשך התנועה של צה"ל אל תוך העיר, כי צה"ל נרתע מכניסה לעיר המאוכלסת בצפיפות ועם
ההבחנה הזו הלכה וגדלה גם תעוזתם, הלכו והתעצמו ביצוריהם
הכוחות הנוצרים מצפון לביירות בתנועה על גבי הרכסים שממזרח. שראל העביר את המסו"ל רוני קוברטובסקי לפלגה אחורית ותופס את הפיקוד במקומו מלפנים, מתוך רצון להיות בקו הקדמי ולדבריו לא משום שלא סמך על המסו"ל, אלא משום שהעדיף בגלל ניסיונו
הרב, להיות זה שיהיה בקו הראשון וינהל את הקרב עם הפלגה הקדמית.
ישראל סיפר כי ברוך שפיגל, מג"ד 12 בגולני, שאליו היה צמוד בלחימה, היה עימו יחד כחניך בפו"ם לפני המלחמה. כבר אז עסקו
שניהם בניתוח אפשרויות השילוב של ה'חובטים' בלוחמת החי"ר ובתנועה המבצעית עם הכוחות. ואכן בעת הלחימה בלבנון, ועקב
היותם יחד, יכלו להביא את החיבור הזה לכלל מעשה וליישמו בשטח. התנועה התבצעה בסדר הבא: מחלקת טנקים הובילה,
נגמ"ש המג"ד שפיגל אחריהם. נגמ"ש קצין הסיוע הארטילרי היה חמישי ונגמ"ש מג"ד הנ"מ אחריו. אחרי שראל נעו נגמ"שי פלגה ב'
של משה פלוס ושאר הכוח. הכוח נתקל במארב נ"ט סורי ובמטח האש הראשון נפגעו שניים מתוך שלושת הטנקים המובילים ולאחר מכן גם השלישי. נגמ"ש
המפ"ל נפגע גם הוא פגיעת ליחוך מטיל 'מילאן' סורי, חמישה לוחמי הנדסה שהיו בסמוך לנגמ"ש, נפגעו וחלקם נהרגו ואש פרצה בתא הנהג של הנגמ"ש.
ישראל שנע לפני נגמ"ש המפ"ל, הביט לאחור וראה את הפגיעה מתרחשת לנגד עיניו. הוא לא זיהה אנשים על הנגמ"ש, לא נהג ולא מפקד. הנגמ"ש הפגוע והבוער, נראה כנוסע ללא יד מכוונת וישראל הביא את הנגמ"ש שלו לנסיעה איטית לפני הנגמ"ש הפגוע וכך יכול
היה לבלום אותו ע"י שהניח לו להתנגש בו ולהיעצר. הוא נטל את מטף הכיבוי ודילג מסיפון הנגמ"ש שלו אל זה של המפ"ל רק כדי להיווכח שהוא אינו פועל. כאשר ניגש שראל להציץ
פרק 4
ונקרט מימין בנמל ביירות
צוות חימוש בפיקודו של משה לוי לאחר תיקון נגמ"ש ליד העיירה הדרוזית דיר אל קומר
62