Page 65 - 70 שנות הגנה אוירית

ממלחמת של"ג ועד לאינתיפאדה
עמדת המתנה מדרום ביירות
נכנסים לביירות - וולקן על הגשר
נהג קדימה, נהג אחורה, עצור, סע. אני לא רואה כלום, לא יודע מי נגד מי. זה לא פשוט בכלל". כך עוברים הימים והקשר של אלון עם חבריו החדשים לצוות הנגמ"ש הלכו והתהדקו. בשלב מסוים
הצטרף אליהם גם וולף פלטונוב שאלון מתארו כבחור מקסים, חכם וכזה שכיף היה לדבר איתו.
עד לאותה תקופה לא היה סמסו"ל בסוללה וצירפו אליה את קובי איתן שהגיע חזרה לגדוד, לאחר שכבר סיים תפקיד מסו"ל בגדוד. "הוא הגיע לסוללה הכי קרבית בגדוד, זו הייתה הפעם הראשונה שיצא לי להכיר את קובי", מספר אלון. הוא היה בחור פתוח, אפשר
היה לדבר איתו חופשי ובגלל שהוא היה בוגר יותר וותיק, הוא
השרה סוג של נינוחות לא אופיינית למפקדים צעירים. הוא לא שמר דיסטאנס. יותר מאוחר, כשכבר היינו ליד שדה התעופה של ביירות, יצא יואב המפ"ל שלי, הביתה או לטיפול רפואי, וקובי בא להחליף
אותו. זה היה די מדהים לראות קצין ותיק כמו קובי, שכבר היה מסו"ל בגדוד, לוקח על עצמו להיות שוב מפ"ל שזה ממש לחזור
אחורה מבחינתו. אבל הוא היה כזה שרק רצה לתרום, הוא היה מוכן לעשות כל דבר בלבד שיוכל לתת מעצמו לטובת הגדוד.
וכך, בשבת קיבלנו הוראה להתכונן לכיבוש שדה התעופה, לאחר שהיינו פרוסים בסמוך מזה מספר ימים. קובי היה חולה באותו יום
ואנחנו אפילו לא ידענו כי הוא הסתיר זאת מאתנו". אלון, שהיה היחיד שלא נפגע מן הפיצוץ בנגמ"ש ויצא ממנו
ללא פגע, לפחות לא פגיעה פיזית, סיפר לאחר זמן רב על הקורות אותו באותם רגעים קשים: "יצאנו לקרב, ואני כנהג עדיין בערפול
מוחלט. סגור לי בתא הנהג עם התחושות שלי. הכל היה נינוח. אמנם התנהלה אש אבל יחסית היה רגוע וללא מתחים מיוחדים. באיזה שהוא שלב כנראה שנגמרה לנו התחמושת והתפנינו לאחור לכיוון מפעל פפסי שהיה בקרבת מקום, להתחמש ולתדלק. חזרנו שנית לכיוון המסלולים כבר לקראת הצהריים והיה חם מאד, חום אוגוסט כבד, גם היינו עייפים מאד ורצינו לצאת מן הנגמ"ש כדי להתאוורר
מעט. ישבתי מקדימה מחוץ לנגמ"ש ושלושת חברי לצוות היו מאחור באזור של תא הלחימה. לפתע נפל פגז קרוב מאד לנגמ"ש, אולי
והלכה והתבססה התארגנותם. ב-1.8.82בשעות הבוקר שלאחר כיבוש שדה התעופה של ביירות
בו השתתפה סוללה א' של הגדוד בפיקודו של דובי אמיתי, נערכו חילופי אש עם מחבלים בגזרות שונות בשטח. בשעות הצהריים
המאוחרות, נפגע אחד מנגמ"שי ה'חובט' של הסוללה פגיעה ישירה מפגז מרגמה 120 מ"מ. כתוצאה מן הפגיעה נהרגו שלושת לוחמי הסוללה: סרן קובי איתן שהיה המפ"ל, רב"ט דוד בביאן וסמל וולף פלטונוב. בנגמ"ש היה גם הנהג אלון דנין שלא היה אמור להיות בגדוד בזמן המלחמה. אלון היה אמור לצאת לקורס 'רמית' אלא
שכחודשיים לפני המלחמה בוטלו קורסים והוא נשאר בגדוד כשתקוותיו לעזוב את הפלגה בה לא מצא את עצמו נגוזו. אלון
צורף לפלגה בה חסר היה נגמ"ש 'חובט' וגם לא היה להם טען-קשר ונהג. הוא היה חסר כל ידע על ה'חובט' כלוחם וצירופו לפלגה היה מבחינתו סוג של הלם. הגדוד נמצא אז במשטר אימונים צפוף, קשה
וקפדני תחת פיקודו של שראל. "יצרתי קשר עם דוד בביאן", נזכר אלון. "זה היה קשר טוב
והפכנו לחברים טובים". עם גמר האימון ביום ה' 3.6.82, יומיים לפני המלחמה, הזדכה אלון על ציודו ואמור היה לעזוב את הגדוד. בגלל
עובדה זו, השאיר אותו המסו"ל דובי לשמירה בשבת כשהסוללה יצאה הביתה לסוף השבוע. אלון המתוסכל החליט להסתלק מן
הבסיס. "פעם ראשונה שעשיתי דבר כזה" הוא מספר. "פשוט הייתי כל כך מתוסכל שלא יכולתי להתאפק. בצהריים לאחר שהספקתי לבקר את הורי, תפס אותי דובי בטלפון. הוא הבין שעשיתי נפקדות אבל הוא לא אמר כלום, רק ביקש ממני לחזור מהר לגדוד כי יש
כוננות". אלון התעשת, עלה על מדים וחזר לגדוד כדי לראות את כולם כבר על הכלים מוכנים למלחמה. מכיוון שיום קודם הוא
הזדכה על כל ציודו, חתם אלון מהר על ציוד חדש והצטרף לכוחות. "אף אחד לא אמר לי יותר שום דבר על הנפקדות הזו, לא באותו יום
ולא לאחר מכן עד עצם היום הזה". הגדוד נכנס ללבנון, הלחימה התנהלה מיום ליום ואלון סגור בתא
הנהג של נגמ"ש ה'חובט'. "כל מה שאני יודע כנהג", הוא אומר, "זה
63