Page 6 - etmol_22_currapted_d
P. 6
נשיא ההסתדרות הציונית לעתיד היה איש בודד שחיפש רעות,
אי ש־עילית שהקדיש עצמו לשירות העם
מאת יוסף גורני
בדרף-כלל בתסכוליו ואכזבותיו בתחום די צ מן חיים וייצמן היה מנהיג בעל אישיות
הנעשה בתנועה הציונית. מורכבת ורב״ממדית .מאחרי חזותו
הצעיד הבורגנית השליוה ,בעלת ההופעה
הקורא באיגרותיו של וייצמן יגיע הסמכותית והדרת הכבוד ,הסתתרה
למסקנה ,כי מלבד המאבק למען הציונות וייצמן בבגרותו דמות מלאה ניגודים ,אכולת ספקות
כמעט לא היה קיים דבר בחייו .אהבתו
אל ורה ,רעייתו לעתיד ,שאיפותיו מלחמת-העולם הראשונה ,האיש בעל ונתונה בלבטים מתמידים.
ויומרותיו בתחום המדעי ,חייו ההופעה הסמכותית שהרשימה יהודים התנועה הציונית שימשה לו מעין
המשפחתיים ,יחסו אל ידידיו -כל אלה ולא-יהודים כאחד -היה בו-בזמן אדם זירה לגילוי עצמי ,ובה נחשפה דמותו
שלובים היו בעניין הציוני .מצבי רוחו אחוז חרדות ונתון למצבי-רוח קודרים. הסבוכה על גדלותה וקטנותה ,עוצמתה
המתחלפים בין אופטימיות לפסימיות מכתביו הרבים לרעייתו ולידידיו הם וחולשותיה .חייו היו שלובים בתולדו
תלויים היו בכף .הוא היה עבד לתנועה, עדות לכמיהתו לרעות ,לצורף הפנימי תיה של התנועה ,ומחוצה לה לא היתה
לרעיון ,גם מפני שרצה בכף וגם משום להתוודות מתמדת ,לנטייתו להתנצל, להם כמעט כל משמעות .הציונות היתה
שלא יכול היה אחרת .לגביו היה המדע לפעמים עד כדי התרפסות ,ולדאגנותו לוייצמן לא רק ייעוד אלא גם צורר
המופרזת עד כדי היותה מציקה לפעמים. נפשי .בלי פעילות למענה קשה היה לו
עיסוק ,ואילו הציונות -סם החיים. מצבי רוחו הקודרים היו קשורים להתקיים ,ואולי אפילו בלתי אפשרי .עם
עשר שנים עשה וייצמן במאנצ׳סטר זאת היה יחסו לתנועה תמיד דו״משמעי.
) .(1914-1904היתה זו אחת התקופות הוא ,אשר עוד בימי ילדותו החליט
הקשות בחייו; הצירוף האומלל של להקדיש את עצמו להגשמת הרעיון
אכזבה רעיונית מן הנעשה בתנועה הציוני ,לא השתחרר מעולם מן התחו
הציונית ,משבר אוגנדה ,מותו של הרצל שה ,כי התנועה נוהגת בו בכפיות-טובה.
והנהגתו חסרת הדמיון והתנופה של בעיני עצמו היה קרבנה של התנועה
וולפסון ,תסכול אישי עקב היותו בשולי והוא קיוה לזכות על כף בהכרת תודתה.
הפעילות הפוליטית ,תחושת האפליה משזו• לא ניתנה לו תמיד ,לא נמנע
מפני אי-העלאתו לדרגת פרופסור ,קש
יים כספיים ,ומעל לכל העיר האפורה מלהתלונן על כר.
והערפילית -כל אלה גרמו לו סבל רב. בשנת 1902כתב אל ורה רעייתו
לעתיד ,:״נמאס לי לשמש בתפקיד של
עממיות ואריסטוקרטיה ׳האנפן טריבל׳ )הילד הנורא( אשר,
אגב ,מרבה מכולם לשלם את המחיר״.
בבדידותו של וייצמן היה מימד נוסף. כעבור ארבעים וחמש שנה ,ב,1947-
באישיותו נתקיימה מזיגה מיוחדת בין בהיותו שרוי בדכאון עמוק אחרי שהודח
עממיות שורשית לאריסטוקרטיה ואצי למעשה מכם הנשיאות של התנועה ,חזר
לות טבעית .האיש אשר שפתו הקרובה להתלונן על ״המחיר שעליו לשלם״.
ביותר היתה יידיש ובה נאם את נאומיו בתשובה למכתב עידוד מידיד העלה
היפים ביותר ,כשדבריו שזורים מעשיות וייצמן מאוצר זכרונותיו את שיחתו גם
ומשלים עממיים ,היה בו-בזמן גם קצין המשטרה הצארית אשר חקר אותו
אריסטוקרט-אציל ואיסטנים .תכונה זו, למעשיו ,ומשהרצה לפניו על מהותה של
שנשענה על השקפת עולם של עילית- הציונות ,ניבא לו הקצין ,כי ״כאשר
משרתת ,היא שבודדה אותו בתוף המוני תקום המדינה היהודית יהיה הוא ,ויי
העם ,אותם אהב ועליהם נכמרו רחמיו, צמן ,קרבנם הראשון של היהודים״.
לדבריו ,באותו מכתב ,לא שכח מעולם
ועם זאת גם סלד מהם ובז להם. את נבואתו של הקצין ,ועל כן לא
לכן לא ייפלא שוייצמן חש עצמו נזדעזע ולא הופתע ממה שעוללו לו
יוצא-דופן ובודד בקרב המוני העם בקונגרס הציוני הכ״ב ,כשהדיחוהו מ-
היהודי במזרח אירופה .בשנת ,1895
בשחזר לעיר מולדתו פינסק לחודשי הנשיאות.
הקיץ לחופשת מולדת ,הזדעזע נוכח
מראה החיצוני של העיר ופניהם של העזה ומצב־רוח קודר
המוני היהודים המתהלכים ברחובותיה.
אין תימה שוייצמן ,אשר התרשם עמוקות וייצמן הצעיר הבלתי ידוע ,שהעז
מעריהן הנקיות וכפריהן המטופחים של להתייצב בין ראשי האופוזיציה
גרמניה ושוייץ ,תיאר את פינסק כ״גל למנהיגותו של הרצל ,המדינאי בראשית
אשפה עצום״ .תושביה אינם אלא יצו דרכו ,אשר מתוף תחושת בטחון עצמי
רים חסרי פרצוף וחסרי עניין .המון התחיל במשא-ומתן עם ממשלת ברי
אדם ללא מאוויים ,ללא כמיהות ,המש טניה בניגוד לקו המדיני הנייטרלי ,ש
לים עם חייו העלובים כעם גזירה שאין עליו הכריזה ההנהלה הציונית בפרוץ
לשנותה.
